האיש הכחול היה בעל פנים כחולות מאסטמה. הייתה לו אישה שתמיד
לבשה שמלה כחולה, וילדים שפניהם כחולות ממאמץ (כשניסו, פעם
בחודש, לעשות ספורט). היה לו בית שהצבע הכחול התקלף ממנו,
שבצידו הקדמי תריסים כחולים וקיר כחול. כל יום לפני שנרדם צפה
בטלוויזיה, שריצדה על פניו באור כחול, בסרטים כחולים. ממש לפני
שנרדם חשב מחשבות כחולות, וכשישן חלם חלומות כחולים-כחולים.
ביום אחד, כמו בכל יום, יצא לעבודה. נישק את אשתו ששמה ליפסטיק
כחול ויקר ונופף לילדים שלבשו כולם חולצות כחולות, תלבושת
אחידה לבית-הספר. הוא נסע לאיטו במכונית הכחולה שלו. מצד אחד,
הוא ראה את הים שהוזרם אליו רעל כחול (הוא חשב שזה הצבע שאמור
להיות לים, כפי שלמדו אותו לפני 20 שנה בגן, ולא עלה על דעתו
שזה לא נכון). מהצד השני הוא ראה צמח בעל פרחים כחולים, כי זה
היה סוג הצמחים היחיד שהעירייה חשבה לשתול.
הוא חש כאבי בטן עזים, אולי בגלל הפסטה-ברוטב-שמנת שאכל אתמול
במסעדה "כחול- כחול-מול הים", לרגל יום הולדת שנה וחצי של
בתו.
הוא הדליק סיגריה שהפריחה עשן כחלחל. האיש הכחול נזכר באיש
הירוק ההוא, שפגש אתמול בדרך למסעדה. כנראה פקח שמורות הטבע.
"כן" חשב לעצמו בחיוך, והסתכל על ערימות הזבל שמסביבו "החבוב
הזה לגמרי מסיפור אחר".

לאחר כמה קילומטרים נתקל באדם לבן רזה עם עצמות בולטות שהיה
מוכר לו מהיכן שהוא. האיש הכחול רעד כעלה נידף. "מאיזה סיפור
אתה?" שאל את האיש הלבן. "אני?" חייך האיש הלבן ותפס את האיש
הכחול בידו גידמת ומשקשקת: "אני מהסיפור שלך".