זה הסיפור על הצלקת שלי. המון פעמים שאלו אותי עליה, אז החלטתי
לספר את הסיפור כולו וזהו.

קיבלתי אותה ב-1998. לא, לא הייתה מלחמה באותה שנה, זה עושה את
זה קצת פחות הירואי, אני יודע, וגם אף אחד לא נתן לי עיטור או
מדליה, אבל זו עדיין הצלקת שלי ואני גאה בה. זה היה ערב קריר
של חורף ישראלי ממוצע. בריזה קלה נשבה סביבי כשהבטתי סביב על
שדה הקרב. זה היה לילה מני רבים באותו מקום, אבל שלא כמו אותן
הפעמים, הלילה היה שונה, והרגשתי את זה כשהקור חדר לתוך
עצמותיי. כל שריר בגופי רעד, אך לא היה אכפת לי. השטח היה שלי.
פשוט ידעתי שאני שולט במצב, שאני יכול לכבוש לבדי גם את העולם
כולו אם ארצה. הסתערתי קדימה במלוא העוצמה, השארתי את כל
החברים מאחור, את ההגיון ואת המחשבה, פשוט ידעתי שאני חייב
לעשות את זה, כי אם לא עכשיו, אימתי?

הקרב לא היה קשה. אומרים שאם יש לך אמונה בעצמך, אתה יכול
לעשות את מה שנראה בלתי אפשרי, את מה שמעולם לא דמיינת שתוכל
לעשות. וההסתערות הייתה מושלמת. חדרתי את כל ההגנות של האויב
כמו חרב יפנית מושחזת דרך עוגת מוס שוקולד. זינקתי מימין,
חתכתי משמאל, התעלמתי מכל התנגדות שנתקלתי בה. הייתי שיכור
מכוח והאמנתי - באמת האמנתי - שאני חסין. ראיתי את האויב נרתע
מהעוצמה ששידרתי, כאילו ברור לו לגמרי שאני שולט במצב, שאי
אפשר לעצור אותי - שזה יהיה הלילה שבו הצד שלנו יכניע את הצד
השני. אמנם רק בקרב אחד, אבל קרב אחד שיכול להיות גורלי. שיכול
להפוך להיסטורי, להיות מכריע לעתידינו.

נעמדתי. השלמתי את ההסתערות.

דממה.

מצאתי את עצמי מתנשף מעבר לקו בו האויב היה פרוס. הצצתי על
הנשק שלי, הוא היה מרוקן לחלוטין. התחמושת הספיקה בדיוק.
יכולתי לשמוע את הבריזה מטיילת בתוואי השטח, בין השוחות
הריקות. הסתכלתי סביב ועל עצמי, נדהם שיצאתי בלי פגע. נדהם
שמצאתי את הכוחות הנפשיים לעשות את הבלתי אפשרי, את הבלתי
יאמן.

נשכבתי באיטיות, נמרחתי על האדמה, ונתתי ללבי להירגע ולחזור
לקצב הטבעי שלו. בחנתי את גופי היטב, וכמו שחשבתי, לא נפגעתי.
ליטפתי את קימורי האדמה שלפתע הייתה חמימה נעימה ומזמינה. נתתי
לתחושת הסיפוק לחדור, להתמסמס בין כל תאי גופי. נרגעתי.
נרדמתי.

אה, אז מאיפה הצלקת אתם שואלים? ובכן, כן... זה היה נושא
הסיפור, אכן קצת נסחפתי, אבל אתם יודעים איך זה. לפעמים החלק
שנראה הכי חשוב בסיפור הופך שולי, והחלק השולי משתלט עליו.
ובעצם, מי אנחנו שנשפוט מה שולי ומה לא?

אחרי חודש היא עזבה אותי. היא החליטה שנמאס לה. שהיא לא רוצה
יותר. היא מעולם לא אהבה אותי. ידעתי את זה, גם אני לא הייתי
אמור לפתח אליה רגשות. זה היה סתם, זה היה בשביל הכיף. אבל
באותו לילה... באותו לילה גורלי, נפצעתי. פצע עמוק ושותת דם.
פצע פנימי שלא יכולתי לראות אז. פצע שזיהיתי רק חודש אח"כ,
כשהיא עזבה. פצע שלוקח לו חודשים להירפא גם בטיפול נכון. ואני?
אני הזנחתי אותו, כרגיל. הרי אני חייל גיבור, יודע הכל הכי
טוב. שום פצע לא יזיז לי.

והיום אני נושא צלקת. צלקת גדולה ומכוערת על הלב. לא לכולם אני
מראה אותה, אבל היא שם. מספיק לי להתרכז מעט ואני מרגיש אותה
כואבת, לוחצת בחזה. לפעמים אני נזכר בה, נוגע קצת, ואז היא
נפתחת ונוזל ממנה מעט דם.

אבל זה לא מרתיע אותי. הייתי שם. הבטתי לאויב בעיניים.

ושרדתי.