[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מלי ס.ל
/
הכל נגמר ובעצם מתחיל

1
חייתי את הזמן שחולף ונבהלתי נוכח הימים , ישבנו על המדרגות
שפונות לחצר מובטלים ומוסתים  מתמוגגים בכאב  מהחופש שהתפרץ
לנו אל החיים, התבוננתי בפניו, עיניים בהירות עייפות, לילות
ללא שינה ובכל זאת יפות כל כך ,בטוחות , הימים האחרונים אינם
בלוח הזמנים  שלו הוא היה בעיצומם של החיים חדשים שאחרי
הפציעה, לבנון , מקום איום מבחינתו אינו קיים עוד הס מלהזכיר.
הוא מדחיק אני יודעת , התבוננתי בו בזוית העין פרופיל של מפקד
חד וברור ,מעביר יד בשיערו מנסה לסדר את החיים בהינף יד , קרוע
לא יודע מי ייקח את הפיקוד על הנעשה איזו מטרה חדשה עומדת
בפניו בפנינו מה היעד שצריך לכבוש, מצב חדש מפתיע לא מתוכנן ,
מה נעשה עם כל החלומות המשותפים, החיים כבר לימדו אותו להתמודד
לזרום עם השינויים, קמטי המצח שלו מספרים  את עוצמות נפשו
הקמלות ,גם גוף מאומן כבר לא יועיל ,חיוך מאומץ ששולח אלי מנסה
להגיד יהיה בסדר אני כאן אל תדאגי יש לך אותי , אני חושבת איזה
בחור בסה"כ בן 21 וכבר שביליו פצועים בגוף ובנפש והרוגים רבים
מכופפים את גבו ומותחים את חייו מנתבים לו כוחות ושולפים אותם
חזרה כמו קוץ פנימי המתחמק מפינצטה  של החברה הזמנית שלו, אותה
אחת שמספקת לו נתיבי בריחה אל עולם של תשוקות אסורות .
הוא נושם בכבדות אחרי שתי קופסאות סיגריות נובלס השלישית
חצויה, אני מתבוננת והוא מחייך מנסה להסתיר את הפצע המדמם  את
הדמעות את הכאב את חוסר האונים , נדמה פתאום שהחצר נהייתה קטנה
חונקת הוא מישיר אלי מבט מבקש , רציתי לחבק, לתת יד אבל הכל
נעצר פתאום החצר חנקה והשמים דחקו אותי אל פינת האבל הפרטי
שלי, זזתי , לא רציתי להיות שם , הוא מבין, הוא שם בסיבוב שני
או שלישי אבל הפעם זה ממש היכה בו קרוב זה החצי השני שלי ושלו
.
תמיד "שלי" קודם, "מחשבה אגואיסטית" הוא יגיד גם אחרי שנים ,
אבל התחושה של אני קודם ליוותה אותי בכל חיינו המשותפים
רכושנות לא מוסברת אולי בגלל שזו הייתה תחושה הדדית, הוא תמיד
חייך ואמר "זה בסדר את עוברת איתו את הלילה אני עובר איתו את
החיים" מחשבה זדונית ומתנשאת של שותפים לקרבות והינה עכשיו,
שעון החול  נעצר.
לא ידענו שיש לנו מרחב זמן מוגבל, שיש גבולות לזמן שהוא כל כך
רחב ידיים אבל צר ומעייף, כשעמדנו מול אוקיינוס הבדידות מנסים
להתחבר לגוף אחד הוא שאל אם אני מבינה שזה נגמר, אז צחקתי
בבדיחות ילדותית ואמרתי שהצעירות אינה מטיבה איתו שיתבגר כי
אנחנו יחד והשנים ילמדו ארוכה.
החופש הסתער על החצר, הילדים שפורצים לחצר הענקית מזמרים את
בוא הקהל אליה מיד הם יפרו את השקט יפערו בורות בחלל הבדידות
שאופף את השבועות האחרונים, שאלתי, "מתי יפרקו את הסוכה שאין
בה כבר צורך? שיחזירו את הצעצועים אל החצר" הם התבוננו בי במבט
עצוב ואמרו שהצעצועים עברו אל עולם אחר יחד עם התום , במהומה
חיפשתי את המבט שלו של סיון, ה"מפקד" שלי שאמר שהוא כאן
בשבילי, חיפשתי בעיניים מזוגגות טעונות פחד טעונות אי הבנה
מפשטות את ההווה על פני החיים השלמים מנסות להבין את המעמד את
החיסרון וצוחקות נוכח הרצינות והצער הגדול .
"בואי" הוא אמר ולפט את ידיו על זרועי בחוזקה, "את לא מבינה
עדיין את הדברים, תנסי להתרחק כדי לא להיפגע".
אבל רגע, יש טעות במשפט הנצחי הזה, הוא  (אבי) תמיד  אומר
"תתרחקי כדי לראות יותר רחוק", אני נזכרת כשהשדה והחורש היו
נגמרים ואנחנו  רצינו עוד... "תמיד יש עוד ..רק תתרחקי ותראי
..." הוא היה מישיר את מבטו הרציני וצוחק תני ל"להבה" להוביל
אותך היא יודעת את הדרך, הארוכה והקצרה, היא תמיד תוביל אותך,
תמיד תדע!  ילד עקשן  תמיד התעקש שלהבה היא הסוסה המתאימה לי..
"היא תמיד יודעת כמוך.. ותראי את העיניים שלה חומות מפנקות
ואוהבות , היא פראית בלי גבולות, מרוסנת כשאוחזים בה בדיוק
כמוך", איזו השוואה מטופשת כעסתי, תמיד כעסתי כשהוא פייט, הוא
נישק כדי לרכך את ההשוואה והלב ונעלם.
ואני התמוגגתי, אהבתי וצעקתי לשמיים מנסה לתפוס את מרחבי הזמן
, התרחקתי וראיתי אותו רחוק  כל כך שועט קדימה ואת המרחק
המתעצם והולך במסעות חייו ובמסע חיי ואז התחלתי במרוץ אחר
האופק, זוכרת להתרחק כדי לראות רחוק יותר.
"עכשיו תלמדי שיעור חדש תתרחקי כדי לא להיפגע" , אני אומרת
לעצמי לומדת ומתרחקת.
רק הוא נשאר כאן, סיון, כדי ללטף להחזיק לי את היד לעזור לי
לצלוח את כינרת הדמעות שלנו , אבי נהרג.
האחות כבר מזריקה לי את החומר הארור, "הינה מתוקה אני  אשכך לך
את הכאב"  אני רואה אותו מעורפל מבעד לענני הרוגע מתבונן בי
העיניים שלו אבודות בים הדמעות שמסביב לא מדבר רק מלטף מחבק
ובוכה ובוכה ואני יודעת שהוא כאן חשה את האובדן, מרגישה את
הקירבה שעוטפת את שנינו שרוקמת את המשך חיינו , הוא מכסה אותי
נוגע בצדדי כדי שהשמיכה תתהדק עלי היטב כמו אבא שדואג לביתו
הקטנה בלילה קר, מנסה לעטוף אותי בחום שיעלם מחיי בכל דקה החל
מאותו הרגע כאילו הוא יודע מה יולידו הימים.


סוף חלק 1







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.

אני הכי אוהב
להכנס מאחור...






עז רדוד הפך את
'הדף האחורי'
לדף הבית שלו


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/10/01 19:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מלי ס.ל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה