"ליד מקדונלדס', קומה 4 בתחנה המרכזית" - קובעת דורית את נקודת
המפגש ואני בדרכי לשם. פגישה ראשונה בארץ, החלטה משותפת לנסות
ולהעמיק קשר שנוצר בהודו.
אני ממתין לה בכניסה למקדונלדס', מגניב מבטי לאנשים שאוכלים
קציצות של פרות.
אני תוהה כיצד תופיע מתוך ההמולה הזו, הקרה והמבלבלת, חושב מה
תלבש ומה תהיה הבעת פניה.
אישה אחת מושכת את תשומת לבי: לבושה בחולצה שמבליטה את חזה
וחושפת בטן רבת-תלאות. מכנסיה הקצרצרים מדגישים בבירור את קווי
מפשעתה.
ידיה אוחזות במעקה שמאחוריה, פרוסות משני צדי גופה המוצג
לראווה, משולח רסן לפנים. פניה כבויות, אטומות ומבט מהוה
בעיניה.
עומד שם, מחכה לדורית ומסתכל על הזונה הזו - כמעט גויה חיה
שניצבת מול ההמון החולף.
ניסיתי לספוג את המבטים המופנים לעברה, כאילו תוהים איך זה
עלתה מאפלולית הביבים המצחינה ונעמדה דווקא פה?
מבטים שנתקלים בה לפתע ובמידיות של ריחוק וגועל נסוגים. לעתים,
לאחר שרחקו מעט, שבים להגניב הצצה נוספת - כוחה של סקרנות
ומשיכה אל הדוחה, אל המוזר ואולי אל מעבר לזה.
אני נודד במחשבותיי: אולי היא בכלל לא זונה? היא נראית די
מבוגרת. אולי אינה מודעת למראה ולהתנהגותה, אולי היתה זונה
ומכורח ההרגל פועלת לפי דפוס ההתנהגות היחיד המוכר לה?
אולי היא יודעת לעמוד רק ככה - לשלח מיניות דרך הגוף ואטימות
דרך העיניים.
נובר בשלל הרשמים האנושיים שאני מכיר, מנסה לברר מה אנשים
קולטים ממנה, מתעמק בנבכי סלידתם ובמשיכתם להעיף בה מבט נוסף,
ממרחק, בלי לגעת.
מחפש את אלו שהמבט החלול הזה מזעזע אותם, שמשהו בהם מתמלא חמלה
ומזדעק עת שהם בוחרים להמשיך ללכת.
עיני מרצדות בין שלטי הניאון לבין דמויות מתרוצצות ועולות.
מבטי מטפס ועולה אף הוא אל חלל הקומות שמעל. מתחת לגג של התחנה
המרכזית אני רואה עטלף גדול, חום, מתעופף בבעתה מצד לצד, מחפש
מוצא.
הוא מנמיך במעופו למפלס הקומה בה אני נמצא ונכנס ברפרוף אל אחד
המסדרונות. כמעט פוגע בראשי האנשים, שב ומסתובב. גם שם אין
מוצא. הוא כלוא.
צהרים, אור יום מלא. אני תוהה מדוע מתעופף לו העטלף בחוסר
מנוח?
מחשבה מתגנבת: אולי זו זונה עם לקוח שהבריחה אותו בחפשה אחר
מקום דיסקרטי להרוויח בו כסף?
במבטי אני חוזר אל הזונה שלי, אלא שהיא איננה. נעלמה. גם דורית
לא מגיעה ואני שב לעקוב אחר מעופו של העטלף. כלל לא מעניין
אותו איך הוא נראה בעיני ההולכים שם למטה.
בשל מעופו הנמוך אנשים שמים לב אליו. יש מעט גועל בעיניהם אולם
אצל חלקם אפשר להבחין בסקרנות משועשעת. אקזוטי לראות עטלף גדול
בתוך התחנה המרכזית, ועוד באמצע היום!
כשמדובר בחיות, קל יותר לצחוק. קשה יותר לזהות את המצוקה
שמאפיינת את ההתנהגות, אך יש גם פחות סלידה, יותר ריחוק: השוני
הפיסי מסיר את החרדה שנובעת מדמיון חיצוני.
אולי הזונה הפכה לעטלף, חשבתי. כך לפחות אינה חשופה לביקורת
אליה היתה חשופה כשלבשה צורת אדם. אדם כלוא ומבוהל, זונה באמצע
הצהריים, אישה ללא מוצא.
העטלף נעלם ודורית לא באה. הזונה שלי שבה לעמדתה, ואני מבחין
בגבר שמן ודוחה שעמד מלכת ומיקד אותה בעיניו. היא ניגשת אליו,
מחליפה עמו מספר לחישות. עיניו בולשות לצדדים כגנב שנתפש
בקלקלתו בעוד עיניה נשואות אל חלל כלשהו ונותרות מנותקות
מגופן.
עכשיו היא עומדת באמצע המעבר, ידיה משולבות והוא מתרחק ממנה
מספר צעדים, משתדל להסוות את התעניינותו, שב ובוחן את הסחורה.
משהו לא מתאים לו - נראה שזה המחיר ולא האריזה. הוא הלך והיא
נשארת - חוזרת אל המעקה שלה, פורסת ידיה לצדדים, מתנהגת אדישה
וקשה להשגה.
דורית קופצת עלי בפנים קורנות. לבושה בשחור וכתום היא עוקצת
אותי בחיבוק אוהב.
היא מראה לי את הדרך החוצה, למכונית שלה.
עת שהעטלף ממשיך לרפרף, אנחנו משייטים דרך רחובות גוש-דן בדרך
אל ביתה.
מוזיקה הודית מסתלסלת ועולה.