ישבתי מולו והוא דיבר.. ודיבר ודיבר.. ואני יודעת שבאתי לשם רק
בשביל לנשק אותו..
להיזכר בפעם ובהרגשה שמישהו רצה להיות איתי..
והוא מדבר... ואני מקשיבה  כי ככה אני, מקשיבה.
תמיד הייתי וגם תמיד אהיה מישהי שמקשיבה וכולם נהנים לדבר איתה
כי היא לא מתעצבנת
והיא אפילו עוזרת לפעמים.
עברתי בראש שלי על העיניים שלו אז.. על ההרגשה של החיבוק
שלו... על השמים והירח שהיו השומרים שלנו כל הלילה.... על הקור
העז בבוקר שחדר לעצמות... ועל החום שהיה לנו בפנים... כי הוא
היה איתי ואני איתו.
עברה מאז חצי שנה, שישה חודשים ואני עדיין תקועה בזה.  התחלתי
לרחם על עצמי לשניה... .
אבל פתאום הוא הראה התעניינות... הוא התחיל לשאול אותי מה
איתי, המבוכה שלו עברה.
 וניזכרתי בזה שפעם שעברה שהייתי איתו גם אז הייתה לו מבוכה
שעברה... ואחרי זה הוא היה הרבה יותר נחמד..טוב אז חיכיתי שזה
יעבור לו והיה כ"כ נעים להיות איתו שוב ההרגשה מילאה אותי
הנאה. היינו במקום שקט ורק שנינו ומצידי שימות העולם. אבל.....
אבל משהו לא היה אותו דבר, עכשיו כבר אני מכירה אותו, הוא לא
מסתורי והוא לא תמים. הוא מישהו שיודע מה הוא רוצה הוא מכיר
אותי ואני אותו. אני לא רוצה להיות איתו יותר אני רוצה ללכת ,
אבל איך אני יכולה? אני רציתי כ"כ להיפגש
אז נשארתי.
הוא שאל אותי למה אני לא מדברת...
ומה אני יענה לו ?  "כי אתה לא מעניין אותי ואני לא רוצה לדבר
איתך" ?
אז אמרתי שאני סתם עייפה קצת...
ישבנו שם בשקט קצת.. הוא התחיל להיות חסר סבלנות והמבט
המתעניין בעיניים שלו נעלם.... כ"כ שמחתי לראות את זה
ידעתי שעוד מעט הסיוט הזה יסתיים.
אחרי חצי שעה נפרדנו לשלום בטענה שאנחנו עייפים והלכנו....