אני מדמיין את הנשיקה הראשונה. ככל שהדמיון שלי מצליח להיצמד
למציאות, כך אני זוכה בתחושה מקדימה אמיתית של אותה נשיקה.
הדמיון לא יעבוד בלי להיצמד למציאות. איני יכול סתם לתאר במוחי
את הנשיקה, הגם שהדבר אפשרי. זו לא סתם נשיקה.
אני יושב מולה, כשרק השולחן בינינו. ישבתי מולה כל כך הרבה
פעמים. היא רוצה אותי כל כך הרבה שנים, ואני אותה. אבל הצלחנו
לעמוד בפיתוי. ככלות הכל, אהבה אסורה. שמרנו על קשר חם של
ידידות עם השנים. המון פלירטוטים, המון "טיזינג"; הרי שנינו
יודעים על המשיכה ההדדית. פעם אסור היה לנו אפילו לדבר עליה;
אך מרגע שעלתה אל השולחן, מעולם לא ירדה ממנו. לצד המילה
האסורה "משיכה" עלתה לעתים המילה האסורה עוד יותר - "התאהבות".
אולם היינו נחושים להדחיק את רגשותינו. ככלות הכל, אהבה
אסורה.
אבל גם להדחקה יש גבולות. כמה אפשר לבלוע את התשוקה בפנים?
משהו יתפוצץ בסוף, פנימה או החוצה. היא יודעת שיש דברים
שחייבים לקרות. יש חלומות שדינם להתגשם, גם אם משקפים בו זמנית
את החשש הגדול ביותר ואת התקווה הכמוסה ביותר. זה יקרה.
אני יושב מולה. מקריא לה את אחד הסיפורים שרשמתי רק עבורה, אחד
מסיפורי האהבה שהוכנו עבורה. היא נרגשת מאד, פניה סמוקים. לבה
הולם ומאיץ עוד ועוד, וגם לבי. איני עושה דבר, מלבד לנעוץ בה
מבטי. כמוה אני חושש, מפוחד, מבוהל. כמוה אני מקווה, מייחל,
עורג. להבדיל ממנה, אני יודע את סיום הסיפור שכתבתי עבורה.
כמוה, איני יודע כיצד יסתיים סיפורנו. איני יודע כיצד יחל.
היא מסיימת לקרוא וכמעט אינה מעזה להישיר אליי מבט. הכל השתנה,
כל המסכות הוסרו. אי אפשר עוד להדחיק, אי אפשר עוד להמתין. העת
להכרעה. גרוני ניחר, כאילו המתנתי לבשורות רעות שאני יודע
עליהן מבעוד מועד, כאילו ידעתי שהמכה תגיע. היא מרימה את מבטה
אליי.
אנו לבדנו. איש אינו קרוב ואיש אינו צפוי להיכנס למרחב הפרטי
שלנו, לפחות לא בזמן הקרוב. שנינו יודעים זאת. היא עוצמת את
עיניה, כפי שביקשתי ממנה בסיפור שרשמתי עבורה. היא אומרת לי
"כן"! לבי מאיים להתפוצץ מפחד ותשוקה. אני מהסס לרגע. איכה
אתגבר על פחדיי? בקושי. אני נוטל את כף ידה ומניחה בין אלו
שלי, מלטף ברכות. אסור לי לעשות את שאני עושה. אסור לי.
עיניה עצומות, עדיין. החיוך הנבוך שהופיע לפרקים על פניה בעת
שקראה את שכתבתי עבורה - נעלם כלא היה. פניה מתוחות מאד. היא
יודעת שעליה להפסיק, אך לבה אינו נותן לה. היא רוצה לצוות עליי
לחדול, אך פיה מסרב לשתף עמה פעולה. היא שותקת. אז אני ממשיך.
אני מזדקף וקרב אליה. השולחן שהפריד בינינו עד כה אינו עוד
חוצץ; הוא הופך עד לאהבתנו. אני מושך אותה אליי קלות, רומז לה
שתקום. היא נעמדת. כל כך קשה לה לקום, כאילו נשאה את משא העולם
על כתפיה. ובכל זאת, היא קמה. עיניה כבר פקוחות. היא מביטה
עמוק בעיניי, והזמן נעצר. אנו חשים בהיסטוריה מתהווה, הגם שזו
בסך הכל ההיסטוריה שלנו. אני מחבק אותה, כאילו היינו זוג
אוהבים מן השורה. אני מעביר את ידיי על גבה, כאשר ידיה קפואות
מאחורי גבי. הפחד עדיין משתק אותה.
יד ימיני עולה אט-אט ומגיעה אל שערה. אני מלטף אותו בחיבה, עד
שידי יורדת אל פניה. אצבעותיי מטיילות על לחייה באיטיות, קדימה
ואחורה. עיניה שוב נעצמות. פיה מצליח לשחרר מילים ראשונות "אתה
משוגע". היא ממלמלת את המילים הללו שוב ושוב. יד ימיני יורדת
שוב אל גבה, ויד שמאלי ניצבת בחוזקה מאחורי ראשה, משענת לנשיקה
הראשונה.
אני מקרב את ראשה אל שלי. היא מספיקה להניד בראשה, אך לבה אומר
אחרת. אני מצמיד את שפתיי אל שלה, ואיני מאמין שזה קורה.
הנשיקה הראשונה. עיניה נעצמות, ידיה משתחררות, מלטפות את
זרועותיי למטה ולמעלה. ידי יורדת אל ישבנה, אוחזת בו בחוזקה.
לשוני חובקת את לשונה ואני טועם את טעמה לראשונה. התחושה
המרירה של החשש שקוננה בפי פינתה את מקומה לתחושה מתוקה, חסרת
מעצורים.
היא פוקחת את עיניה ומביטה בפעם הראשונה, כאילו מעולם לא
נפגשנו, כאילו הכל חדש. ובאמת הכל חדש. העולם לא יהיה כשהיה.
בטרם תגיע תחושת האשם, אנחנו שבים זה לחיק זה, טועמים, משחררים
חלומות אפלים, עושים את כל שחלמנו ביחד ולחוד. עושים יותר
משאוכל לכתוב, הפעם. אסור לי לספר הכל. ככלות הכל, אהבה אסורה.