היא הייתה סמל, ולא הבינה זאת. היא הייתה אלה, ולא ידעה. היא
הייתה ונוס.
שנים של אהבה על אש קרה הכבידו עליה. רצתה לחוש מיוחדת, כמו
פעם. רצתה לחוות את פעימות הלב המואצות לפני הפגישה, את הבטן
המשתוללת. אך התשוקה שלה ציפתה לא הגיעה. היא הייתה עמוק בלב
השגרה.
היא הייתה יפה, ולא הבינה עד כמה. גברים שראו אותה סובבו את
ראשם. מי שראה אותה, זכר. מיוחדת.
הוא ידע את זה. שנים עברו מאז זכה להכירה. מיחסי מרות שהחיים
סיפקו להם עברו למודל יחסים שונה, פתוח ומשוחרר יותר. במודל
החדש הם הרבו לפלרטט. שניהם אהבו את זה, ושניהם הזדקקו לזה.
היא רצתה להרגיש מושכת; גם הוא רצה לחוש מושך. המראה שלה שיקר,
נסך תחושה מוטעית של ביטחון עצמי. גם שלו. אז הם נהגו לפלרטט.
באמצע שיחה, זרקו איזה משפט עם הקשר מיני. מיד אחר כך בא צחוק.
הם הרשו לעצמם משיכה מינית, אף שהיא לא הייתה פנויה ובשלב
מסוים גם הוא לא. אבל המשיכה לא הגיעה למתח. אסור היה להגיע
למתח, כי מתח סופו להישבר.
בשלב מסוים, למדו יחד. לא הרבה, בסך הכל שניים-שלושה קורסים.
אחד מהם הועבר על ידי מרצה מוזר, שנהג לדבר תוך נעיצת מבט
מזוגג ברצפה. הם ניצלו את הזמן כדי להתכתב זה עם זו. לעתים היו
אחרים מבקשים להשתלב בדיון, אך לא היה זה לרוחם של השניים. הם
רצו לדבר רק זה עם זו, וזו עם זה. באחת הפעמים, בדרך כלשהי,
הגיעו לדבר על מין. מדויק יותר לומר שהוא שאל אותה שאלות והיא
השיבה. אולי היה בזה משהו בלתי הולם. אך הם היו זקוקים לזה.
הדיבור נהיה בוטה יותר ויותר, עד שהגיע לדיון בתנוחות מין. זה
היה מרגש. זה היה מגרה. הם הבינו ביחד שהמשיכה ביניהם היא
הדדית. היא סיפרה לו בעבר שעת ראתה אותו פושט את חולצתו בעבר,
נטבע המראה במוחה. "אל יווני", היא אמרה לו. היא לא ידעה
שעבורו היא אלילה. מאוחר יותר שלח לה הודעה פלאפונית שהצריכה
את מלוא עוזו. הוא שאל אותה, האם היה מקרה ששכבה עם בן זוגה,
עצמה את עיניה ודמיינה אותו. היא שלחה תשובה בת מילה אחת:
"כן". התשובה, כמו השאלה לפניה, הדהימה אותו, אף שציפה לה
במובן מסוים. ככלות הכל, גם הוא עצם את עיניו בעבר ודמיין
אותה, בעודו עם אחרת. ולא בהזדמנות אחת.
יום אחד ביקשה שיכתוב לה סיפור. את כישורי הכתיבה שלו הכירה
היטב מנסיבות אחרות. היא רצתה לראות אותם באים לביטוי חושני
יותר. אז הוא כתב לה, בו במקום. זו לא הייתה מלאכה קשה במיוחד
עבורו; לא משום שכישורי הכתיבה הקלו עליו, אלא מפני שכל שהיה
עליו לעשות היה לתת דרור לדמיונו, לאפשר למילים לבטא את
הפנטזיות שאותן ראה במוחו בליל ובהקיץ, פנטזיות שלעתים לוו
בתחושת התפוצצות של עונג אמיתי השעון על חלום מדומה. הוא כתב
על נסיעותיהם המשותפות ועל הדרך שבה דמיון הופך למציאות, הדרך
שבה מגע אקראי משחרר את הדחפים החזקים שליוו אותם זמן רב. הוא
שפך את חלומו על הנייר ונתן לה. היא קראה והתרגשה. בהבינה
שהולך ומתגבש מתח באוויר, חשה מחויבות להפיגו בהקדם, פן יובילה
למקומות מהם חששה, אותם מקומות שהופיעו בחלומותיה. אז היא אמרה
לו שקריאת סיפור כזה, ורק קריאה כזו, ריגשה "זקנה" כמוה. היא
רמזה בעדינות, שאינה יכולה לצעוד עמו אל הדמיון. היא יכולה
לחלום, ותו לא. הוא הבין. בשובו לביתו, חלם בהקיץ בדרך הגברית
המיוחדת, והחליט לעבור הלאה. עד מהרה בנה לעצמו קשר חדש, בריא
יותר. את הפנטזיה שלו הדחיק מעט, אך לא שכח. לעתים דמיין אותה,
אך אסר על עצמו לנסות להעבירה למישור המציאות.
הגיעה העת למבחן באותו קורס משמים (רק דברי המרצה היו משמימים,
ליתר דיוק). היא הייתה בטוחה שהוא יצליח. הוא חשש. הם עשו מעין
התערבות ביניהם: אם יקבל פחות משמונים, היא תיתן לו מה שהוא
ירצה. היא הייתה בטוחה שהוא יצליח. הוא חשש.
כשלעצמו, התלבט מה יבקש ממנה אם יבשילו התנאים לכך. הוא היה
בקשר ולא יכול היה להיות שותף לקשר אסור. לא עוד. אז ניסה
לחשוב מה יוכל לבקש. האם לבקש ממנה נשיקה אחת לוהטת? האם לבקש
ממנה להסיר את חולצתה, כדי שלא יבגוד מצד אחד ומצד שני יזכה
בהצצה למושא תשוקתו, יזכה בזיכרון שיוכל לשחזר ברגעים של חלום
גברי בהקיץ? האם לבקש תמונה נועזת שלה?
הציון הגיע: 77. הוא לא ביקש דבר. היא מחתה באוזניו על ששוב
אינו מבקש דבר. לא הייתה זו מחאה בלב שלם; במידת מה הוקל לה
שלא הייתה צריכה לעמוד במבחן. הוקל לה, לצד האכזבה שחשה. הוקל
לה שיכלה להטיל את האחריות לאי מימוש החלום עליו.
גם לו הוקל במידת מה, על שמצא את הכוח שלא לסטות מדרך הישר. אך
בד בבד התקשה לעמוד בדרישותיו מעצמו. ואולי, בעצם, לא ביקש
ממנה דבר כדי שלא יושבו פניו ריקם. לא קל לבקש דבר שהוא אסור
הן למבקש והן לנמענת; וקשה עוד יותר להיענות בשלילה. הוא ידע
שהיא נמשכת אליו ורוצה לנשק אותו בלהט, לשים ידיה על חזהו,
לחוש את ידיו מלטפות את גבה ויורדות מטה, אט-אט. הוא ידע שהוא
רוצה להצמיד את פיו אל חזה ולתת דרור ללשונו לטעום את הפרי
האסור. אבל הוא חשש שהיא תשיב בשלילה, שהיא תגיד שכל
הפלירטוטים לא היו אלא פלירטוטים, שהיא מעולם לא תהתה באמת, לא
היססה, לא התלבטה. הוא ידע שלא יוכל לעמוד בתשובה כזו, שתנפץ
חלומות למפרע, כאלו שלא התממשו אך גם לא גוועו, אף אם דעכו
לפרקים.
אז הוא לא ביקש.
כשלעצמו, עלו בו מחשבות. מה הפסול המוסרי במעשה כזה? הרי איש
אינו נפגע אם איש אינו יודע. הסודיות, ששניהם זקוקים לה במצב
דברים שכזה, מבטיחה שהפגיעה לא תתרחש. יש כל כך הרבה דברים
שאנשים אינם יודעים ומוטב להם שלא לדעת. מה רע שיהיה עוד אחד?
הרי היא יודעת לשמור סוד. כבר היה להם סוד משותף. בעבר,
בעבודתם המשותפת, הוא ביצע טעות רצינית, טעות של בחור צעיר
ששאף להרחיק לכת. הטעות התגלתה וחקירה עמדה בפתח. הוא סיפר לה
את האמת ללא היסוס. היא חיפתה עליו ושיקרה עבורו. יתרה מכך;
היא כלל לא נזפה בו, אף שידעה לעשות כן. הוא לא שכח לה זאת
מעולם. אז מדוע לא לטעות איתה יחדיו, כשאין שותף אחר לסוד? הרי
לא היה מספר עליה לאיש, לא כדי להגן על עצמו אלא כדי להגן
עליה. גם היא לא הייתה מספרת. אפשר ללמוד לחיות עם רגשות אשמה,
אם מבינים שרק ההתוודות היא היוצרת פגיעה. הצביעות והשקר, חרף
הפסול שבהם, חיוניים לחברה במובן מסוים. הם מאפשרים לעולם
לזרום. אז מדוע לא לטעות איתה יחדיו? הרי גם אם היו יודעים על
הפלירטוטים, על התשוקה, על השאיפות - זה היה פוגע. אז מדוע לא
ללכת עד הסוף, מדוע לא לחוות את העולם כפי שאומרות תחושות הלב?
מדוע לציית למוסכמות שנוסחו על ידי עולם של שמרנים? מדוע לא
לשגות יחד, כשרכיב הסודיות חשוב לשניהם?
תשובות לשאלות אלו לא הגיעו. בקשה שלו ממנה לא הגיעה. המתח
התפוגג, ושוב הגיעה שעת ההדחקה. הם שבו למסלול רגיל.
פעמים הייתה מבקרת אותו במקום עבודתו. היו מחליפים נשיקה על
הלחי בראשית כל פגישה, כפי שעושים חברים. כמה ימים לפני טיסתו
לחו"ל, הגיעה לבקרו. בכניסתה למשרדו קרב אליה, לנשיקה המסורתית
על הלחי. אך הכוונון לא היה מוצלח במיוחד, והשפתיים כמעט נגעו
זו בזו. ייתכן שהיא לא שמה לב; אך הוא בהחלט שם לב. לבו פרפר.
גם כשנפרדו וגם כשחיכה בנמל התעופה לפני הטיסה, לא הפסיק לחשוב
על כך, אף שזוגתו הייתה לצדו. בסופו של דבר נאלץ ללכת לשירותים
הציבוריים כדי לפרוק את המתח. גם בחו"ל נאלץ לנהוג בצורה דומה,
לפחות בהזדמנות אחת. זמן לא רב לאחר מכן נפרד מזוגתו. הוא חש
שהמשיכה אל הפנטזיה שלו מפריעה לו יתר על המידה.
בינתיים, היא הרתה. האם היה זה פתרון למשבר הזוגיות שחוותה,
מסיח דעת, שובר שגרה? הוא לא ידע. אבל הבין שעליו להתקדם
לכיוון אחר. נכנס לקשר יציב יותר, קשר אמיתי, בדומה לזה שלה.
אך גם בו היכתה השגרה. הוא הבין טוב מבעבר מה היא עברה ועודנה
עוברת. הוא הבין את הצורך בהחייאת התשוקה, אך לא סטה מהשביל.
לעתים ניסה לפלרטט עם חלום העבר, אך לרוב לא נענה.
יום אחד שוחחו בטלפון. הם שוב פלירטטו, כפי שיכלו לעשות רק
כשאיש אינו שומע. היא ביקשה סיפור (ב"הארד קופי"), והוא אמר
שישמח לספק את בקשתה. ישב וכתב סיפור על אישה יפהפייה היושבת
במשרדה וקוראת את הסיפור שכתב עבורה האורח שיושב עמה. היא
יושבת וקוראת והוא צופה בה, לומד את תחושותיה, מנסה לראות האם
היא מרשה לעצמה להיסחף לפנטזיה או שהיא נאחזת ביתדות המציאות
בכוח. היא מוסיפה וקוראת, והוא מנסה לנחש האם היא מחייכת
ממבוכה ומהתרגשות, או שמא חיוכה בא לנסות ולהפיג את הקרח שהלך
והתגבש ביניהם שוב. הוא ידע שהיא חוששת לזרום עם תחושותיה, אך
לא שכח שאסור לו להגיע למצב שבו היא דוחה אותו ומשיבה אותו
למציאות על ידי מכה קשה. אז הוא ניסה למצוא פתרון, בעת שכתב את
השורות האחרונות בסיפור עבורה, כשאצבעותיו רועדות ולא מקור:
"הסודיות חשובה לשנינו. אל דאגה, איש לא יראה אותנו. אם לאחר
שתסיימי את הסיפור תעצמי עינייך, אני אעשה את היתר, אני מבטיח.
אינך צריכה לעשות דבר מעבר לכך. רק לעצום עיניים. אבל אם
תסתכלי עליי ותחייכי, או שתגידי 'וואו, איזה סיפור', אני אדע
ששוב הגיעה שעת ההדחקה לשנינו, שוב לסגור עיניים בשעת מגע
ולפנטז. הגיעה השעה לבחור בחלום או לשוב לאפרוריות המציאות.
הגיעה השעה. סוף הסיפור - או שמא תחילתו?"