הערב ירד על הגינה. אפון ואפונית יוצאים לטיול. הוא מביט בה
ודמעת אושר מרטיבה את לחיו הירקרקה. הם ממשיכים ללכת ושוב הוא
מביט. צינת הערב לא מונעת מהם להמשיך את הטיול. כמדי ערב הם
עוברים ליד הגזרים החצופים, ליד דודה דלעת הזקנה, וכרובית
שעדיין מחפשת חתן.
הוא לא מאמין שבכל יום, עם זריחת השמש הם חייבים לחזור
לתרמיליהם. הוא התגעגע אליה מאוד. מביט בה, הוא מחייך שוב
כשהאושר גואה בליבו. בפניה ליד ערוגות הנענע הקטנה היא נושקת
לו על הלחי ואוחזת בידו. הם יושבים על שפת השלולית ועושים
גלי-עיגולים במים. השעה מאוחרת, והם הולכים בשקט בשקט ליד
הכלבה - שלא תתעורר. ליד התרמיל שלו היא לוחשת לו "בוא נלך
מכאן".
"ולא ניכנס לתרמיל?" שאל...

השמש זורחת לתוך בוקר נקי מעננים, ובאחיזת ידיים הם רצים מעבר
לשער. בלי לשים לב הם העירו את הכלבה שהחלה לנבוח כאילו אין
מחר.
"ככה נראה העולם שמעבר לשער?"


אין סוף.