שעת בוקר.
ניצב בפתח האולם.
הובאתי לכאן מטעם בית הספר,
או מקום העבודה;
יחד עם כולם,
לצורכי העשרה.
לראות איזה סרט או מופע,
לשמוע איזו הרצאה.
עיני מתרגלות לאיטן לחשכה.
אני תר אחר מקום ישיבה.
האולם אפל, ריק בחלקו.
אני יורד במעבר הימני.
בוחר שורה פנויה יחסית.
נדחק על פני קבוצת צעירים.
מבקש לשבת.
מישהי מעירה שהמקום תפוס.
ממשיך לדשדש.
מוצא מקום פנוי חדש.
בשורה שמעלי קבוצת אנשים מצחקים.
"המקום שמור!"
ממשיך עד המושב הצדדי ביותר.
מתיישב.
נושא את עיני.
הבמה מוסתרת,
בצלליות היושבים לפני.
נראים רק קרעי מסך לבן.
מזווית ישיבה צדדית זו קשה להבחין במה שמוצג.
אין טעם לנסות להבין.
אני מביט לשמאלי.
לצדי המעבר.
מעבר לו פתח אפל.
מעליו שלט ניאון מואר:
"יציאה".
אני קם ממקומי
ועובר בפתח.

מספר פיתולים קצרים.
מדרגות יורדות.
מוצא עצמי במרתף.
לא בדיוק מרתף.
חלל בין יסודות האולם.
אפלולית, טחב, ריח מעופש.
מספר גרוטאות פזורות.
חלודות,
לא מזוהות,
מכוסות אפר חום.
שכבת אבק עבה.
עמודים רבועים פזורים,
נושאים את המבנה.
מעל ראשי נמתחים חרכים אופקיים.
הרווח שבין רצפת האולם לקרקע.
בעדם מציצה חצר המבנה.
אור השמש
בוער ירקרק
על גבי הסרפדים.
רחש מאחורי.
אני זז מעט הצידה,
מסב את ראשי.
בפתח עובר סדרן מבוגר.
משופם, חבוש כובע מצחייה.
נושא פנס.
בעקבותיו קבוצה קטנה של זקנים וזקנות.
איבדו עניין במופע.
בקשו לעזוב.
מוביל אותם חרישית אל הקצה השני של המרתף.
גרם מדרגות קצר,
חסר מעקה,
נמתח לאורך הקיר המלוכלך.
הוא עולה.
נעלם.
הם בעקבותיו.
רשרוש צרור מפתחות נשלף.
שער חלוד חורק.
אני ניעור.
נחפז לעלות אחריהם,
בטרם ינעל שוב את השער.

מוצא עצמי ברחוב צדדי בפאתי האולם.
נדמה כאחד מרחובות ילדותי.
הם כבר אינם.
שקט.
שעת בוקר מאוחרת.
עצים.
שמש וצללים.
עלים נעים בלא קול.
מרצפות סדוקות.
בתים מתפוררים.
עשבים עולים בחצרות.

הקצתי.