הלילה הזה במיוחד - לא בוכה, בגלל שאין לי אף אחד.
עזבתי את הבית, עכשיו אני בעיר - יש מצרכים ושיעורים, הכל על
הכתפיים האלה הקטנות.
מי יגיד שאני לא ילדה - מי הרי מכיר אותי, אפילו אני מסכימה -
בתולה ופוחדת.
היא בצד השני של העולם, אלוהים יודע מה שלומה.
לא שמעתי ממנה מאז הביקור, אולי היא פוחדת ממה שזה עשה לה.  
זה מה שהיא אמרה; אז בלילה לפני, שמעתי אותה באמת לראשונה
והקשבתי ולא הייתה לי תשובה.  
אני רוצה לחבק אותך. בואי תבכי איתי. אין את יודעת, את ההיא,
את היחידה, מי יודע אם זאת האהבה הרומנטית, אבל זאת האהבה שלי
אלייך, ואת ההיא שהכי חשובה לי.

בואי אליי ונעשה כפית, כמו שהן קוראות לזה פה הבנות האחרות
בדירה. שוכבות אחת מאחורי השניה, צמודות וברכיים מקופלות,
ידיים מסביב. אין את יודעת, אין את יודעת? אילו רק יכולתי לקחת
ממך את הפחד והכאב שהראית לי רק בפעם ההיא. אין בעולם מי שמכיר
אותי כמוך. אני לא רוצה את החברות החדשות. כשאני לבד, המחשבות
חוזרות אלייך.  

אני זוכרת את השדה ואת האמפי. אני זוכרת את הכיתה ואת הדירה
שלך. אני זוכרת אותך בבוקר ובלילה. אני זוכרת אותך במכנסיים
אדומות כאילו-עור ובכותונת עם גרבי צמר וחזיית הארגמן. אני
זוכרת אותך.  

אני זוכרת אותך. ושלא תחשבי אחרת.