באוטו, בדרך חזרה מהעבודה, היא חשבה רק על כמה שהיא עייפה,
וכמה שהיא רוצה להיכנס הביתה, להכין לעצמה בזריזות כוס תה חם,
להציץ לחדר של מיכאל ולראות שהוא ישן, ואז להיכנס לפיג'מה שלה
ולזנק למיטה, עד מחר בבוקר. היא סיימה את העבודה היום מאוחר
במיוחד, בשעה 2 בלילה, והרגישה מותשת מתמיד. הדבר האחרון
שהייתה צריכה לשמוע מבעלה ברגע שנכנסה למיטה הוא שהמלווה של
מיכאל לא תוכל להגיע מחר ולכן תהיה לו מלווה מחליפה.

מיכאל הגיב בפראות, כהרגלו כאשר דבר מה, ולו הזניח ביותר,
משתנה בסדר יומו. הוא בכה בהיסטריה, בעט ברגליו ולא איפשר
למיקי להלביש לו את גרביו ולנעול לו נעליים. היא ניסתה ללטפו,
לדבר אליו, להסיח את דעתו בעזרת צעצועיו הקבועים, אך דבר לא
עזר. המונית כבר הגיעה, בתוכה הנהג והמלווה החד-פעמית, ושניהם
יצאו לקראתה ופנו לקחת את תיקו וצעצועיו של מיכאל ולהכניסו
למונית. למודת ניסיון, הזדרזה מיקי להכניס את מיכאל הקטן
למכונית, להושיבו במושב הבטיחות, לוודא שהוא יושב בנוח וחגור,
וניסתה להסביר למלווה החדשה בשלוש שניות את כל התורה של הטיפול
במיכאל, בנה. "הוא אוהב שמפריחים יחד איתו בועות סבון, וגם
לראות משאיות וטרקטורים בכביש ולצייר אותם על הלוח המיוחד
שקנינו לו". בשנייה לפני שסגרה את דלת המונית נזכרה לציין גם
שמיכאל שונא שפניו רטובות ושחשוב לנגב מיד כל דמעה שניגרת על
לחיו.

היא הביטה במונית שהתרחקה ויצאה מגבול ביתם, הרהרה אם תוכל
להרשות לעצמה לבכות היום, או שמא היא או בעלה חייבים למהר
לעבודה. אמנון כבר היה בדרכו החוצה כשהיא נכנסה בחזרה למטבח,
והיא מיהרה לבלוע את הרוק ולהוריד במורד גרונה את גוש המועקה.
אמנון ראה אותה, והרהר אם יוכל לחבק אותה חזק ולאפשר לה להרטיב
את צווארון חולצתו בדמעותיה, אך היה זה יום שישי, והיה עליו
לצאת מוקדם לעבודה. לכן הסתפק בנשיקה על מצחה והיא איחלה לו
בקול רועד יום נעים.
היא נטלה את תיק העבודה שלה, נכנסה לאוטו ונסעה. בין טיפות
הגשם שמיכאל בכה על השמשה הקדמית של מכוניתה והמגבים ניסו ללא
הועיל למחות מפניה, עלו וצפו תמונות קלסתר פניו של בנה האהוב.
בבטנה חשה את בעיטותיו שבעט עכשיו בצעצועים שניסתה המלווה
לדחוף לו על מנת שיירגע. הבלמים חרקו בגשם של נובמבר את יללתו
של מיכאל, ומשקפי שמש של תחילת חורף ושמיים אפורים אפשרו לה
לשחרר מספר דמעות שלתוכן הייתה צריכה לנקז את כל הכאב והבעירה
של אותו בוקר.  

מיכאל ישב כבול במושב הבטיחות שבמונית, סגור והדוק ואטום כולו.
בחוץ היה קר מאוד אבל בתוך המונית עמד אויר לוהט מצרחותיו של
מיכאל, מעצביו של הנהג ובעיקר מהמתח של המלווה החדשה. לו יכלו
היו שניהם מחבקים אותו חזק כל כך, וכך היו עושים גם אמו, אביו,
וכל הגננות שעבדו בגן שאליו הסיעו אותו עכשיו. כל כך הדוק
ולחוץ היה מיכאל, מוקף בחגורת חנק אנושית ומוחשית בו זמנית,
ויחד עם זאת לא יכלו הם לגעת בו ולו ליטוף קל של קצה האצבע על
ראשו או ידיו. הילד כלוא בתוך הבועה אותה הוא מפריח עכשיו יחד
עם הנערה שלידו, ולא ניתן להגיע אליו, ואי אפשר לגעת בכאבו.
ילד מלאך, טיפה של טוהר ואלוהות בעולם הגשמי, מוקד לכאב ותסכול
אינסופיים לכל הנוגעים בו, בקליפתו.

אמנון דרך בבוץ ובצואה של הפרות החולבות, במגפיו השחורים
הגבוהים, וכרע על מנת לחלוב מהן עד טיפות החלב האחרונות
שיפיקו. הפרות מניבות כמות אדירה של חלב, אך עגליהן נלקחו מהן
זה מכבר. שעה שאמנון שולח את בניהן הרכים בימים לבית המטבחיים,
הן דחוסות זו אל זו וממשיכות לייצר מזון עבור אמנון ובני ביתו,
תוך שתאי גופן פועלים מתוך אמונה שהחלב הזה יזין את העובר,
העגל שזה עתה עזב את גוף אמו.
אמנון חושב על בכיו של מיכאל כמה שעות קודם לכן. כשם שהפרים
ברפת שומעים את זעקת העגלים אך אין הם יודעים דבר וחצי דבר על
בניהם או בכיים. אחר עשו את עבודתם נותרה האם לבדה במערכה על
שלומו של הבן, ואין הם מורשים, או מסוגלים, או מעוניינים,
להעיז לסייע בעדה. אמנון כואב את מיכאל בבשרו, אך לא ישירות כי
אם דרך הכאב שהוא חש בבשרו בכאבה של רעייתו. מיכאל הוא מיקי
הוא אמנון, כעין כלל מעבר פשוט. דמעותיו של מיכאל הזולגות
מעיניה של מיקי על צווארון חולצתו הן שיורדות עכשיו מארובות
השמיים, מרטיבות את פרוות הפרות וצורבות את עור פניו כשם שצרב
הוא את פרוות הפרות על מנת לסמנן במספר סידורי.

בגן הגננות נבהלו מאוד מנוכחותה של מלווה חדשה וזרה. אין זה
בריא או הולם עבור הילדים שייפגמו כך בסדר היום המוכר להם. הן
מזדרזות לשלח את המלווה החדשה לטייל בקיבוץ בו שוכן הגן,
ורומזות שמוטב יהיה אם לא תשוב כלל, כלומר עד לרגע בו הן
מסיימות את עבודתן והיא צריכה ללוות את נסיעתו של מיכאל בחזרה
הבייתה.
על כן היא שוטטה בחוסר מעש ובחוסר יעד בין שבילי הקיבוץ וניסתה
לעכל את כל שראתה וחוותה בשעה תמימה אחת. אין היא מכירה את
עולמו של מיכאל, את עולמם של הילדים בגנו, את עולמן של הגננות.
מעל לכל, אין היא מכירה את עולמם של הוריו של מיכאל, של אמו.
במקום זה שבו שוכנים לבטח כבשים וזאבים, מקום אשר איש לא שמע
עליו או ביקר, פרט לאותו אירוע חבלני שסוקר עד לשובע הציבור
הרעב בתקשורת, כאן בחר האל להטמין את מיכאל, זהו המקום אשר
יועד לו. המלווה הטירונית סוקרת ארוכות את המקום, על כל
משעוליו ובתיו, שעה שהגננות שרות שירי חורף לילדים בגן.
דמעות העלבון החצופות שהעזו לזלוג מעיניה לאחר ששולחה על ידי
הגננת לבל תערער את בטחונו של הילד, מושכות עימן כעת בכוח
הקוהזיה את אחיותיהן ודליים של מים נופלים מן השמיים ושמים לאל
את תוכניותיהם של כל בני האדם. האל מזיל דמעה אחת ארוכה, עמוד
של מים שצורב באדמה.


משנרדם מיכאל סופסוף, לאחר דקות ארוכות שנראות תמיד כנצח, פנתה
מיקי לעבר ארון הבגדים שלו. השנייה שבה עוצם מיכאל את עיניו
מדי לילה היא השנייה שבה מתחילה מיקי לחוש את הכאבים. כל רקמה
בגופה כואבת. כל איבר מאצבעות רגליה עד לשורשי שערות ראשה
דואבים ועייפים. אמנון מצטרף אליה שעה שהיא בוחרת את בגדיו של
מיכאל ליום המחר. מיקי בוהה במדפים שבארון ואמנון מגניב מבט
חטוף לעבר פניו של מיכאל המוטלות כעת בעריסה. זוהי השנייה, או
מוטב שבריר השנייה, בו מעיז אמנון להביט בפניי בנו מדי יום.
מובן שדבר לא השתנה. פניו נותרו כפי שהיו אתמול - עגולים, אף
קטנטן, גבות בהירות, שיניים קטנות המסודרות בכמה טורים. ברגע
זה אין הוא מלטף את ראשו של מיכאל. אין הוא מלביש לו את בגדיו,
או מנגב את שאריות האוכל מסנטרו. אין הוא מושיב אותו במושב
הבטיחות שבמכוניתו, או בודק במראה לוודא שהכל בסדר, שהילד לא
ברח מחגורת החנק בה הוא כבול. ברגע זה מביט אמנון היטב בפני
בנו. אין שום פעולה אחרת בה הוא צריך להתרכז, רק להביט בפני
בנו, פני רעייתו, פניו שלו עצמו. כיצד יכול יצור זעיר ועדין
זה, כה חסר אונים, כה תלותי, כה מוגבל במעשיו, להטיל עליו אימה
שאף אדם ביקום אינו יכול להטיל עליו?

ורק כאשר מיקי מבחינה שאמנון סיים את כל הפעולות שלפני השינה,
לאחר שחלץ את נעלי הבית, לאחר שהקיף עצמו בשמיכת הפוך, לאחר
שראשו מצא את השקע המנחם שבכרית, לאחר שהוא פולט מפיו את האנחה
המסכמת את כל יומו, רק אז היא פונה אליו ופותחת את הסכר.
הדמעות, כהרגלן, מבצבצות עכשיו באיפוק רב כל כך, באיטיות בלתי
נסבלת, משל הפכו כמעט מוצקות, גבישי מלח בעיניה. דווקא עכשיו,
בשעה הקבועה שלהן, בה מיקי מרשה להן לשטוף את דרכן החוצה, אין
הן רוצות לצאת.
מתחיל הטקס היומי שלהם, הקבוע. אמנון פונה כעת אל מיקי, ועיניו
נוצצות אף הן. משך שעה ארוכה הם מביטים זה בזו בעיניים רטובות,
בלי לומר מילה. הדמעות נושרות מעיניהם כמשקולות נוראיות,
המושכות את כל נפשם במורד הלחי לעבר הכרית. הכריות, מעין
אינסופי של כאב, של צער, של תהום, סופגות וסופגות. דומה שכל
המשקעים של נובמבר מתרכזים כעת בחדר השינה הקטן, בקומה השנייה,
בבית הירוק בקצה הרחוב שבכפר. אגמים ופלגים, שוצפים משל היו
מפלי הניאגרה. יובלים. יובלים של כאב זורמים באין מפריע לעבר
הים הגדול שבכרית.
הגשם מטפטף בחוץ על הכביש ועל העצים והבתים.
הפרות זבות חלב כעת, בחלומותיהן פוגשות שוב את העגל התמים.
המים ביובלים זורמים, כפי שזרמו משחר הבריאה, לעבר הים הגדול.
מיכאל שקוע בשינה, בחלום לבן ובהיר, נטול צורות או דמויות.
האל נוטל מטלית ומייבש את פניו. אין הוא אוהב שהן לחות, כל
דמעה הוא מיבש מיד.