עמדתי שם, הסתכלתי עלייך.
היית נראה אלוהי בעייני, כל כך אהבתי את החיוך שלך.
את המבט הזה, התמים שלך, שהיה בא לך בטבעיות.
הייתי כל כך שקועה בפנים שלך, שלא שמתי לב שקוראים לי.
זאת הייתה ירין, החברה הכי טובה שלי.
היא ידעה שאני עדיין מאוהבת בך, וכל הזמן אמרה לי: "גל, תפסיקי
להשלות את עצמך! הוא שלה עכשיו".
היא לא ידעה שבגלל המשפט הזה, הייתי בוכה כל הזמן, רק בגלל
שידעתי שהוא נכון.
הייתי מכאיבה לעצמי, הייתי מוציאה את הכאב שלי, על הגוף שלי.
יותר כאב לי לראות אותך שם, מדבר איתה.
ולדעת שלפני שבועיים הייתי החברה הכי טובה שלה, והידידה הכי
טובה שלך.
עשיתם לי את זה בכוונה, הסתובבתם ביחד, התנשקתם, ותמיד שהייתי
לידכם, חיבקת אותה.
כדי שאני ירגיש סבל.
אבל שהסתכלת עליי, היה לך את מבט הזה, של אחרי שהיינו מתנשקים,
של הנאה.
ואני ידעתי שאתה עוד אוהב אותי.
הימים הכי טובים בחיים שלי, כשהיינו ביחד.
לא הייתה נערה מאושרת ממני.
כל כך אהבתי אותך, ולא רציתי שניפרד.
היינו יושבים אצלך בחדר, ולאט לאט מתקרבים ומתנשקים.
היינו מדברים רק שיחות של אמת, יושבים אחד מול השנייה, הייתי
מסתכלת לך עמוק לעיניים, ומנשקת אותך.
לפעמיים בחורף, היינו נרדמים ביחד, מחובקים.
כשהתנשקנו, זה היה כל כך אמיתי, לא רציתי שזה יגמר.
ועכשיו, אני בטוחה שהיא לא רוצה שזה יגמר, החברה שלך.
שבמקרה לפני כמה זמן הייתה גם חברה שלי.
יכול להיות שהיא נהייתה חברה שלי, בשביל להיות יותר קרובה
אלייך.
והיא הצליחה, היא קרובה אליך עכשיו, כמו שאני הייתי, אז.
בלילות אני חולמת עלייך, שאנחנו כמו פעם.
וכואב לי מאוד, להתעורר ולחזור למציאות, שאנחנו כבר לא יחד ולא
נחזור.
לא יכולתי יותר להמשיך, רציתי כל כך למות.
לבכות כל הלילה עד שהעיניים מתעייפות ונרדמות.
להתעורר עם הרגשה של כאב, ולנסות לעבור ככה את היום, ואתם מול
העיניים שלי.
יום אחד פשוט הרגשתי חסרת תקוות.
נכנסתי לחדר ושמעתי את השיר שכל כך אהבנו לשמוע ביחד, זה היה
השיר שסימל אותנו, "אהבנו".
לקחתי את הסכין, ולא ידעתי אם לעשות את זה.
אני בוכה ובוכה, ומריצה בראש תמונות מהעבר.
מהנשיקה הראשונה שלנו, לחיבוק האחרון שלך איתה.
אני נפרדת ממך, כי כאב לי, ולא יכולתי יותר לסבול.
אני רוצה שתדע, אני אוהבת אותך, גם שם למעלה.
"ואהבנו, אהבנו, כמו שלא נאהב עוד לעולם".