[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא נלך אל אליו אליו לעולם. הוא יבוא אלינו.
אם יש שבועה בעולם, הנה היא. את שומעת? הנה היא.
ביד שלי יש נייר. על הנייר יש סימנים בדיו. קודם לא רציתי,
עכשיו אני רוצה: לכן הם אותיות. ואפילו מילים. ואם ארצה: מובן.
משמעות.
"העולם אינו תלוי ברצוני", ויטגנשטיין. "העולם הוא רצוני",
אני.

עכשיו אני קורא מה שהאותיות בנייר. מה שהאותיות בעצמן. את
שהנייר באותיות. את הריקנות הנוראה הזאת. אז מה.
הלב? שייקרע לגזרים. העיניים? שיצאו מחוריהן בבעתה. הדעת?
שתיטרף עלי עליה על עצמה ועלים בלילות ירוקים ריקים מטומטמים.
הנפש? כן, בסדר. כל זאת ועוד.
אני לא זז. אולי ממצמץ קצת , לפרוטוקול או משהו. בעיקר משהו.
קראתי מה כתוב. קיבלתי, רשמתי במוח. עכשיו תורי.

אני חושב: את הרופאים אין טעם להרוג. למרות שהם אשמים. בכלל,
כל הרפואה הזאת, והרופאים האלה. והמוכרים במכולת. אשפה. וכל
השוטרים האלה, נו, החיילים של דיקטטורת הלא-כלום, הטמטום, בוהן
כפות הרגליים- והזיעה של האנשים באוטובוסים, הו, הזיעה של
האנשים באוטובוסים והצליעה של כל הצולעים והפזילה של כל
הפוזלים שתומי העין.
אבל אני יודע:
אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. אז הבאתי את הבנזונה. קטן
אמנם, מזיל ריר מושך בחצאית ורוצה שיקנו לו, אבל הוא הוא היום
הגדול שאיך לומר, כולם חיכו לו?
מי זה כולם. מי זה כולם ובאיזו זכות כולם מרשים לעצמם להיות.
כולם.

להרוג, כן. אבל את מי. ולמה. ואת הרופאים? כן? ודאי שלא.
שרק יתנו לי, בבקשה. אני מתחנן. מתחנן? אני? לעולם לא. גם עם
חרב על הצוואר (איזו אירוניה), גם עם לוח שחמט ערוך ומוכן
ותפוח על הראש. לא. לא לא לא ניתן.
אלוהים! צפרדע! מה נעשה? מה? נרצח את כל יושבי תבל החיות
והצמחים ונצעק שזה בנאלי? עד מתי? (בדיוק, עד מתי).
הודעה: כל האנשים שיש להם כך וכך, ורוצים כך (וכך) מתבקשים ל.

זה טקסט אוונגארדי?! זה חמור! צואה! טמטום! אלוהים!
(אלוהים בגשם. אלוהים בצל. אלוהים בסככת המציל קורא עיתון וקפה
כשאנשים טובעים.
אלוהים מזיין קטינות. אלוהים כקרנף. אלוהים כבור בלי תחתית.
אלוהים כאוונגארד. אלוהים תגיד לי למה. אלוהים תגיד לי (איך).
אלוהים כאלוהימה. אלוהים כתסתום כבר את הפה שלך כבר מטומטם).
אז נחכה. ונחכה. ונחכה ונחכה ונחכה. כבר הרבה אנשים חיכו להרבה
דברים הרבה זמן  הרבה פעמים. חיכו לגודו, למשל. (אם הטינופת
הגיע בסוף או לא, זה לא משנה לצורך) העניין.

ולכן, רבותי, רעש בקופסאות. רעש בקופסאות נכר. ו cogito  הכלב
הפוסטמודרני. (זה בסיפור אחר, ושייך לרצף מאורעות אחר בכלל
ובפרט).
אני מתאר לעצמי: לפתוח קופסא ולקבל רעש! לפתוח את הראש את
הקרקפת הגולגולת ולקבל דם? עוד פרפראזה כזאת ואבדנו.
ובכן, אי לכך ובהתאם לאמור לעיל ובכן, הריני להצהיר כדלהלן
ובכן, נרטיב קוהרנטי להמונים כן או לא ובכן, כאן ועכשיו,
תמונה:
אדל יושבת על כסא. אדל עירומה. אדל "עוד רגע רק מתלבשת ובאה".
אדל אדל אדלה.
אדלה הרי רצחה את נילס לינה. עוד כשהיה ילד. לכן, מאז, הוא
ציפור מעוותת.
אני מעשן, סיגריה, כן כן. נושם וחושב מחשבות סתומות מפגרות אך
עם זאת, סגולות למחצה. היא, כך נדמה לה, נושמת מחשבות אדומות
עם נטיה לשחור. עוד לא הוציאה רישיון לנקודות תכלכלות באמצע או
בצדדים. ביחד, אנחנו משחקים בלהיות.
די מצליח לנו, אם להתחשב בזוויות העוקם של הקוסמוס ברגע נתון
זה. ( נתון? מי נתן אותו מי? וכן הלאה).
עכשיו, ילדים, נא לצייר את זה. לחבר אחד ועוד אחד (כמו אדוני
אלוהינו אדוני, רק פעמיים) ומה יצא?
שקט.
אני אומר לה דברים:
"אדל"
והיא אומרת לי (דברים):
מה, מרכאות סימן שאלה. כי אי אפשר מה סתם זה לא מסחרי לא קליט
לא ז'אנר. בכלל.
"תקשיבי, אדל"
"מה."
"קיבלתי את התשובה."
"ומה, התשובה?"
"POSITIVE"    


מיתרים. לה מז'ור. רה מז'ור. לה מז'ור. רה מז'ור. הסולן ללא
מילים. בס מחליק אל מקומו. שני תופים קצרים. סדינים של  canvas
ריק. טו דו לו טו, טו דו לו.
עינייך היפות, פנייך. אהובתי. הדם, הדם, הדם דמך. שפתייך,
אפסותי.
הדם, המוח, הדם, הטחול, הדם, המעי הגס והדק והעיוור, הדם.
דמי.
המחשבות עוד לא מסתדרות בטור ואחת צועדת קדימה ואומרת הנה אני.
עדיין לא.
גם לא הצהרות לעיתונות. גם לא הכשרת הקרקע לפעולה צבאית או רצח
עם.
אני חלוקי מים.אני אדוות הגלים בשמש השוקעת. אני קפה ראשון של
בוקר שבו כל מי שקיים, קיים ורואה את האחרים.
והנה מחשבה בכל זאת: אמרתי לה. טוב שאמרתי לה. אני הרי לא חייב
לאמר לה.
ואם לא לה אז למי.


ספר לבן, מארש-ראדצקי, פריחה שנתאחרה, פרקי חיים של דובין.
ארבעים הימים של מוסא דאג ב, חול כבד, חיי אנוש, נתן שחם - הם
יגיעו מחר, ידיעון לחייל המשתחרר, מעבדות חקר בביולוגיה, מיטב
הכזבים שלא הכזיבו. מדריך לעזרה ראשונה, הנוער והטכניקה, פרקים
נבחרים בכלכלה, שובו של הג'די, צייריה וציוריה של ארץ ישראל
במאה ה-19.
הכנה לבחינות הפסיכומטריות, המרד השפוף, עיונים בשאלה
המטומטמת, תורת המפץ הגדול, זרמים חדישים בפילוסופיה, נביחות
באלכסון, אדון מנוחה, עשהאל, ספר הכלום, ישעיהו ליבוביץ' גוף
ונפש.
עננים וגשם! ושלג!
אני מוצאת את עצמי, כותבת לך את המכתב הכי מוזר, ועצוב עד
העלאת גיחוך.
פתאום אני מוצאת את עצמי חושבת על ה"אילו" הזה, אותו ה"אילו"
שאתה מהרהר בו.
פתאום אני לא רוצה להיפרד.
אני שונאת להיפרד; בייחוד לא כשבדיוק מצאתי לי ידיד. פתאום אני
רוצה להכיר ומתחרטת על כל אותן שנים אותן בזבזנו לריק.
אני רוצה לכתוב, ועטי לא מאפשר לי. רוצה להיפגש, לדבר, אבל
האצבע נעצרת באמצע חיוג. וכך אני יושבת כאן, מחכה שתושיט אתה
את ידך עוד פעם אחרונה.
מזל טוב: הרוק הישראלי, או יותר נכון, אוסף הסצינות הנאנס שוב
ושוב להיות קוהרנטי ולקרוא לעצמו בשמות, כפי שהישראלים נאנסים
להיות לעם, מת again .
הידיעה המרעישה והחדשנית הזו היא תמצית פרצופו-פרצופנו של דור
ה x-y-z , ראי המראות, אם כל ההגדרות. לחשוב ולאמר:
Look and listen:
1. הרוק הישראלי.
2. מה קרה לו?
3. הוא מת.
עכשיו אני באמת מרגישה קצת אשמה. אשמה שלא הכרנו מספיק: אבל לא
אשמה בשבילך, אלא עלינו. אחרי שירינו באלוהים ובעצמנו ובכולם,
אחרי שהבנו סופית שלא תהיה נחמה ולא יהיה אוונגארד אותנטי משום
סוג שהוא, ושהקונצנזוס האומנותי הוכחד סופית, מציעים בזאת
כמוצא אחרון להפוך את הטמטום לאפותיאוזה.
אני מכירה אותך בכל זאת קצת: לא חשבתי שתתאבד. אתה חזק הרבה
יותר מלמראית עין.
הייתה לי חברה שרצתה להתאבד, וזה כאב משאי פעם תדע.
לכן, האפשרות השניה, העצובה עד מאוד היא שהאספסוף הישראלי פשוט
מטומטם.
האספסוף הישראלי מתקיים בתוך דמוקרטיה, ולכן מממש, בצדק, את
זכותו לבחור את מנהיגו החזק.
אבל כאב לי שאפילו כתבת על כך. שזה הגיע לידי רעיון חולף. שעד
כדי כך כואב.
לחיות במדינה נורמלית, לחיות בשלום, לקיים את עצמנו מתוך
חירות, להגשים את רצונותינו ושאיפותינו תוך שמירה מלאה ובלתי
מתפשרת על חירותו של הזולת.
גם אם נתנתק מן הפוליטי ונתכווץ ברחובות פאריס או לונדון,
עתידה של תל-אביב, במובן מסויים, הוא עתידנו אנו.
המנהיג החזק, בין אם הוא נעול מגפיים או לא, בין אם יחליט לגדל
שפם או לא, יקבע, באמצעות האספסוף, את עתיד המדינה הישראלית.
לא ראיתי, הייתי עיוורת- אולי בכוונה, כי כאב לראות, אבל ידעתי
שאתה כואב מאז המכתב, וזה ציער אותי מאוד.
רציתי להגיד לך עכשיו שבתחילה- בהתחלה אני אהבתי אותך ואתה לא
ידעת.
שאיפתנו זו כל כך פשוטה, כה טהורה וצנועה, עד כי היא הופכת
מייד לבנאלית ועם זאת עדיין, ככל הנראה, כה רחוקה.
אתה בנאדם טוב, ואני תמיד אעריך אותך בתור שכזה.
לא אחת הרים את ידו אל מחוץ לגבולות האתוסים הדמוקרטי והמוסרי,
ירה הרג ופצע. אף
הזעזוע והזוועה של רצח שולמן, נמחקו ודאי מזמן מתודעתו.
אני רק מקווה שעוד נתראה ונכיר אחד את השני, ואני רבים ונחמדים
אחרים.
אני מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, בהצלחה מכל הלב, והרבה אהבות
יפות.
בידידות, בהערכה ובאהבה, שלך תמיד.


"אדל"
"כן."
"רצית לאמר לי משהו?"
"כן. לא. לא חשוב. עזוב."
"לא. אם רצית לאמר- אני מקשיב."
"עזוב. לא משנה. באמת."
"להכין לך את הקפה עכשיו או יותר מאוחר?"


לבשתי כולי לבן. היום חג. היום הרת עולם? אין איש יודע עליו
דבר. הסופיות, הטוטאליות. כל שידענו הוא, שאנשים הלכו לבלי
שוב. זאת ידיעה? מה? לא שומעים פה כלום. אני עירום מתחת למעיל
הלבן. היום אני קוסם.ליצן. איש עם סוכריות.
"ילדה, רוצה סוכריה?"
כן, כן, כן, כן עניתי במקומה. אני תמיד עונה במקומן. עכשיו
הראש ריק. ומתחפר בעצמו בתוך עצמו עם עצמו. סיגריה. להירגע. מה
היא בוכה עכשיו. אל תבכי, ילדה. הרי הסכמנו שלא יכאב. הרי זו
לא את באמת. זה רק אני וההזיה הארורה שלי. ואת... את... את...
הזולת???
להרוג או לא. בכל זאת, קטנה הקטנה. והייתה כל כך מתוקה מבפנים.
ובלעה וגרון ואצבעות. הדמעות, רטובות, באו רק אחר כך.
שקט ביער. הציפורים הלכו לישון, והעצים רכים. נומי נים, ילדה
של אף אחד. ילדה של פושע ארור ונאלח. ילדה של צמות שחורות
ועיניים צוחקות ותמימות.
ילדה רעה יפה של הקוסם, של הליצן, של האיש עם הסוכריות שכעס,
ולכן כואב ודם ועונש בתחתונים.
אני גדול ומפגר קוראים לי Nihilo ,
ועכשיו, עכשיו, עכשיו,
גם לך קוראים POSITIVE .      




שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות   שפתיים פצועות
שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות שפתיים פצועות  
מתוך האוויר הריק בחדר נוזל אור מטומטם, עוד מעט ויתפוצץ אולי
כן אולי לא אולי אולי.  לאדל יש משהו לאמר לי, והיא, כנראה,
הולכת להניע את השפתיים והלשון לפעור את הגרון, ולאמר לי את
שיש לה לאמר לי.
"תקשיב לי בבקשה, אני NEGATIVE "
"אני יודע , אדל, כמו רוב האנשים ביקום, עדיין, אני יודע,
אדל."
"תקשיב לי שוב, בבקשה, אני רוצה."
"כן, אדל, כן, את ודאי רוצה. אבל האם את רוצה, אדל?"
"אני רוצה, גם אני רוצה להיות כמו."
אני אומר לה: להכין לך עוד קפה, אדל, או אולי עוגיות?
"אתה לא אליו אליו אל אליו לבד. אתה שומע? לא תלך לבד. אני
אבוא אתך. אני אבוא אתך, אהובי. תזריק לי. תגמור לי. תחתוך
אותי ואותך בסכין ותפגיש... ותחתוך אותי ואותך בסכין ותחתוך
אותי ואותך ותחתוך אותי ואותנו ואותך..."

האם לשלח באנשים את אש הגיהנם השחורה, המטונפת.
האם להתפרץ תוך כדי הליכה קיימת וריקה אל החנויות שלהם, אל
הקניונים שלהם, אל תחנות הרדיו והטלוויזיה שלהם, אל הבנקים
שלהם, אל הוצאות הספרים שלהם, אל תעלות הביוב המצחינות שלהם,
שלהם. שלהם. שלהם. שלהם.
היכן שהולכים בבטחה אם וילדה ושתי אחיות וזקנה אחת עוברת את
הכביש.
היכן שצומחים העצים מתוך האדמה המכוערת, ומטילים צל שחור
ובנאלי על הכל, על אף אחד, על הכל מכל כל.
היכן ש"הבחילה" לז'אן פול סארטר מקבלת פתאום בחילה מעצמה.
האם לירוק בפרצופיהם הנאלחים את כל הדם השחור, המטונף, הסמיך,
המיותר כל כך הזה:
.POSITIVE. POSITIVE.  POSITIVE.  POSITIVE.  POSITIVE.
POSITIVE.  POSITIVE.  POSITIVE.  .
זיינתי אותה בתחת. בכח. בזעם. עורבים צרחו לי בתוך הראש.
בכיתי. צעקתי.
הפה שלי ננעץ בגב שלה. היקאתי בגועל, באימה. דם ירד לי מן
האישונים ונשפך עליה.
יריתי לה בראש. יריתי לי בראש. צנחתי אל הכסא והתיישבתי מולה
והגולגולות שלנו מרוסקות פתוחות לגמרי.
אני בא אני והזין אל תוך המוח הרקוב שלה. הפעור, היפה, המתוק,
התם. את המחשבות אינני רואה. אדל שלי. אדל  POSITIVE. לא הלכנו
אליו הוא בא אלינו. אין כלום, הרואה את? אין כלום. אין. כלום.

היא פוערת עם האצבעות את שפתי הפצע שלה עד קצה הנפש, קצה
הקוסמוס, קצה השממה.
אני שופך את הכל בשתיקה, בלחש, אני בוהה בתפילה ריקה אל לא
כלום.
עכשיו סוף סוף פגשתי את הגהינם, את עצמי.
עכשיו, בחושך, נפגשות לנו השפתיים לנשיקה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה ירוק בחוץ
אדום בפנים ויש
לזה גרעינים של
אבטיח? במה
חדשה!



עובדה לא כל כך
מוכחת


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/01 11:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ניר זילכה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה