הוא התעופף מעל הבמה כשהתאורה הכחולה הכתה בו.
הוא נחת נחיתה מושלמת ואז כופף רגליו והעיף עצמו מלע בסיבוב
מדהים שוב.
היה עליו לדלג בשנית כשהמלודיה השקטה "אור-הירח" של בטהובן
נוגנה ברקע.
הזרקור רדף אחריו לאורכה של הבמה, אחורה או קדימה.
הוא כמעט נפל כשנאלץ לעשות עוד תרגיל מסובך. אבל הקהל לא
שם-עין. הם כבר היו שבויים בקסמו.

שיערו הארוך שהיה אסוף בקפידה הכה בו עם כל סיבוב שביצע.
גופו החל להזיע, תוצאה של חומה של התאורה יחד עם הפעולות
הנמרצות שהיה עליו לבצע.

יש לצלילים האלו קול כל-כך נוגה. מן משמעות שהוסתרה כל כך טוב
עם השנים, שלמות שמתבצעת בכל תו ותו.
ואני משלים אותה. הוא חשב. עם כל צעד וצעד.
זהו, הוא כמעט בסוף, עוד רגע... הנה.
הוא השתחווה לקהל, עדיין באותה קלילות שלמד זמן כה רב.
חיוך מתוק אחד, והוא ירד מהבמה.

כשנכנס למאחורי הקלעים תשואות הקהל עדיין הדהדו באוזניו.
הוא לגם מהמים שהונחו על השולחן. ניגב את פניו, החליף בגדים,
לקח את הפלאפון, המפתחות למכונית ויצא.

דממה שררה במכונית כשהוא נהג בה הביתה, דרך של חצי שעה.
כשעלה במדרגות לדירתו ניסה להזכיר לעצמו למה הכל כל-כך שונה.
זה הכה בו כשנכנס לבית. האורות היו כבויים וצללים של ירח חדרו
דרך החלון והאירו את הרצפה בנוגה עדין.

הוא נכנס למקלחת להסיר מעצמו את כל תלאות העבודה.
הכל כל כך שקט, חשב כשהמים החמים ליטפו את כל גופו במקלחת
הקטנה.
זה רק הוא.

הוא נעמד בסלון, עירום. שוב צללי הירח האירו בחושך הקודר את
קימוריי גופו. עורו החלק והעדין נטף עכשיו מים שלא טרח לנגב.
הוא נשכב על הספה, שיערו הלח פזור סביב ראשו.
הוא עצם עיניו וחשב שוב על הבמה.
כל הקהל מתבונן בו, שקוע עמוק בכל תנועה, העדינה שבקלות
בתנועותיו.
הוא רוקד עם כל נשימה ונשימה, מוחו שוב ריק ממחשבות.
עיניו נפקחו. התקרה התגלתה מולו, אפורה כמו תחושות ליבו.
הוא הרגיש בודד, שוב הרגיש בודד.

עיניו החומות נצצו באפלה הקלושה שבחדר.
הוא עצם את עיניו ונתן לתקתוק השעון להקציב את פעימות ליבו.
בום, טיק. בום, טק. בום, טיק.
הוא חשב על הבמה. שוב הקהל הריע לו.
בום, טק. בום, טיק. בום טק.
ואז הפסיק הקצב.
טיק, טק, טיק, טק.
הוא לא צעק מכשהבין. ונתן את דקותיו האחרונות לבמה.
שוב הקהל מריע.
אור הירח ליטף בנוגה כחול את גופו הדומם.
וצלילי המלודיה של אור-הירח נוגנו ברקע.