בחשכה העיניים מתאמצות לראות.
האישונים נמתחים לכל הכיוונים.
להרים ראשים, לפתוח את החזה.
קדימה, צעד אחרי צעד, רגל ימין לאחור, רגל שמאל מורמת, ראש
אחורנית.
סמדר, תתעלי על העקימות ותפסיקי לחייך. סיבוב, ישיבה, הרמה,
מצוין קרן.    
השערות נמשכות לאחור, הראש מתערטל, הגוף חושק, הנשמה מענטזת.  

אחרי השיעור ישבתי בסטודיו הריק, פתחתי את התיק השחור בשקיקה
והוצאתי את הבקבוק הירוק.
מוסיקה דופקת בראש ואני יחד איתה. אני מתמסר לקצב, משחרר את
הגוף ומתחיל להתפשט, אני מסתכל על עצמי, על כל חלק בגוף,
ידיים, רגליים, צוואר וראש. אני לא הומו ואני אוהב נשים, מכור
לריח שלהן, למבט, להליכה. הכול תלוי בריח, אני אוהב את הריח חם
וטרי, כמו חלה מתוקה של שבת. חותכים פרוסה אחר פרוסה ואז נהנים
מהטעם.
אני רוקד ונזכר בסטודיו הקטן של מומו, המורה הקשוח, הרקדן
המושלם, האיש שלא ידע לחלום עד הסוף. אני ממשיך לרקוד והקצב
נעשה איטי יותר, מלנכולי. אימי מופיעה בשמלה פרחונית, שערה
אסוף ברשת והיא עומדת במטבח ומכינה חלות.
אני מאיץ את הקצב ומנסה לשכוח. אני רואה פרוזדור ארוך וצר,
בצללים שחורים ולבנים הוא בונה צורות, מקים ערים, מזעזע אנשים.
הוא יודע לפתוח את פיו כדי שתברח, הוא יודע לפקוח עין כדי
שתצעק. אני מרגיש אבוד בעולם שיצרתי ולכן אני פוקח את עיני, אך
שוב אני רואה פרוזדורים.
אני רץ בתוכם, מתבלבל, מאבד את הדרך, לא קורא נכון תמרורים.
הכול התחיל כשרציתי לברוח.

רקיעות על רצפה אדומה,
חלום מתוק על גלידה.
אני בכדור פורח, טס במהירות לשמיים.    
כשאני מגיע אני פורס שטיח כחול ונח. קר שם למעלה.

"הי רונית, תכיני לי את הסטודיו, אני מגיע בעוד שעה".  
סגרתי את הטלפון ויצאתי לאסוף את אליזבט.
"שלום לך פרח, עוד מעט נסגור שנת געגועים".
"מה אתה מקשקש, ראיתי אותך בשבוע שעבר".  
היא נכנסה לרכב ונסענו לסטודיו שלי ברמת אביב.

תופים וחצוצרות ברקע, מגפיים כבדות נכנסות לבמה, פרחים שחורים
על הרצפה.
אנחנו מתחילים לרקוד, היא מובילה, רקוד הנעורים.
אני במכנס שחור עד הברכיים, ערום למחצה, והיא בשמלה שחורה
חשופת חזה.  
אני מסתכל לה ישר בעיניים, היא מחזירה מבט.
הקצב נעשה קשוח יותר, עצור ומאופק, אנחנו זזים לפי הקצב, לא
מבזבזים זמן, הגוף זז מעצמו.
אני מתקדם היא נסוגה, מושיט יד, מקבל אחרת, אנחנו רוקדים כמו
מתוך חלום בצורות סדירות מעגליות.

הריקוד נגמר, אליזבט הולכת והתלמידות שלי מתחילות להגיע.
בתור מורה אני מנסה ללמד את תפקיד החלקים בגוף, את הקשיחות
והרכות, העצב והיופי.
כל תנועה היא משפט, כל תנועה היא צעד למימוש הכוונה. בתור רקדן
אני מנסה להבין את הצורות, בתור מורה אני מנסה ללמד אותן. אני
לא מדבר הרבה בשיעור, אני עובד דרך הגוף, דרך הגוף מתאפשר המזל
של השכל. הזמן מתמלא בתנועות, הרצון בחגיגיות היופי, האכזבה
בכפיפה והכישלון בהתכנסות - יופי התנועה במסכת החיים.

בתור מורה לריקוד מזדמנת לי לא פעם האפשרות למגע "חם", אשר
גורמת לי להתלבטויות חוזרות ונשנות המלוות שאלות אתיות. האם
להיכנע לרצון וליצר בשעת האמת, השעה בה המוח נוטש את הגוף,
והגוף מייחל וחושק בכל ליבו, או לחוות את הריגוש הדל בראש ורק
בדמיון.
האשליה המתוקה שגברים ונשים רוצים אותו הדבר נעלמת במהרה בתוך
ים של ניסיון טורדני.
חשוב לזכור, אני מורה לרקוד, אני מורה לחיים, אני מלווה את
התלמידות שלי במשך שנים וחשוב לי להצליח. חשוב לי יותר מכל
להצליח להעביר את הריקוד כחוויה אין סופית, אקסטאזה מתמשכת של
חיים מלאים בתנועה, ויצירה טהורה המשתנה לפי קצב הלב.

אני מפשק רגליים, הן בפנים
אני מתגלגל לאחור, הן מקיפות אותי
אני פורש אותן, הן נתלות עלי
ידיים.

הריקוד מטבעו מתמסר, למיניות, הוא עוצמה פיזית מזמינה וסוחפת.

ניצוצות של חלקיקים כימיים נדלקים, וכשהם כבר כאן אין דרך
להתעלם מהם.    
לאחר שבועות של מבטים ורמיזות עדינות, ניגשה אלי קרן והחליטה
לעשות את הצעד הנועז הבא כדי לקדם את החיזור למוחשי יותר.
היא חיכתה שכולם ילכו, הסתכלה עלי הסתובבה לכיוון המוסיקה,
החליפה דיסק והתקרבה אלי בהזמנה.

גברים ונשים. הגברים חסרי מצפון, ובשביל הנשים המצפון הוא מסכה
בלבד.
רקדנו, התפשטנו, התעלסנו ונמשכנו... ביצענו את העברה הנחשקת,
החלפנו מילים יפות, התלבשנו חייכנו ויצאנו. הנסיעה הביתה הייתה
שקטה, הסערה נגמרה, המבול כבר ירד והשמש בפתח. בשמש העור מלא
בקמטים, השערות מבצבצות והעיניים מדברות.  

חיים בשמש, האור פולש לכל חור ומכל הכיוונים, אני לוקח סולם
ארוך ויוצא לכיכר.
"שני שקלים בסה"כ לכל מי שרוצה להריח את השמש", אני צועק, אבל
אף אחד לא מעוניין, חושבים שזו תרמית. אנשים עוברים דרכי
מסתכלים עלי, הם לא מאמינים. אבל אני יודע, לשמש יש ריח.
ריח של חלה מתוקה, ריח של סוכרייה מצופה בפטל, ריח שרוצים
לחבק.

אני רוצה לדרוך על האדמה שתתפורר. אני רוצה לשטח ערמה מבאישה
ולשתול בה פרחים.
אני מדמיינת עשרות זוגות ידיים פתוחות, ממתינות לרגע בו ישמיעו
את קולן. כפות עייפות שרוצות לנוח  מפרידה ממושכת.  

חבל ארוך, אני מטפס עליו. רגל אחרי רגל, יד אחרי יד. בדמיוני
הוא הופך לגזע עבה וחזק, אני נח.
אנשים מתאספים סביבי, אני לא מסתכל עליהם יש לי מטרה. הם
מתפזרים, הלילה יורד, אני תלוי על עץ דמיוני, הבטן מקרקרת
והגוף עייף.    

באתי לשיעור מחויכת ובטוחה, שלוש שעות של ריקוד אינטנסיבי,
כאשר סטיב לא מפספס אף לא תנועה אחת בגופינו. נגמר השיעור,
ארזתי את התיק ויצאתי. השיעורים הבאים עברו להם כמו תמיד,
באתי, רקדתי, ארזתי חפצים והלכתי, עד לאותו הרגע בו התאווה
חזרה למלא את ליבי, הרצון גבר והפנטזיה התעצמה.
יום רביעי המקולל, לבשתי שמלה שחורה חשופה, אספתי שיער ויצאתי
אליו בביטחון שקרי.
דפקתי בדלת, אף אחד לא ענה, צלצלתי בפעמון, עדיין שקט, בנחישות
של מתחילה צלצלתי שוב, הפעם ענתה לי בחורה ופתחה לי את הדלת.
"אפשר לעזור לך"? שאלה.
"שלום, אני מחפשת את משפחת רוטמן".      
"אני לא גרה פה, אבל רק רגע אשאל את החבר שלי", היא הסתובבה
ואני נעלמתי.  


אני רוקדת כל יום.
אני אוכלת, נושמת ומרגישה.
אני, קליפה של עור מחוספס
מתקלף פלח אחרי פלח,
העור נרקב בזמן,
הצבעים מתחלפים,
הריקוד מהיר- ריקוד התחלופה.

אני רקדן ואני נהנה מזה.
אני בן אדם.
אני יושב לי בסטודיו האהוב,
על השולחן הבקבוק הירוק
כוס זכוכית מעוטרת ליד,
ברקע מוסיקת ג'אז
ואני חושב על כלום.