בסטטיסטיקה התפרסם שכך וכך עולים התיישבו בבאר שבע בין השנים
אלו ואלו. בין יתר הנתונים, התייחסו לגילאים, למספר שנות
הלימוד של העולים הבוגרים, למספר המשפחות החד-הוריות, לתחומי
העיסוק, לארץ המוצא הספציפית מתוך העמים בחבר, שאז כונו עדיין
מועצות, ועוד.
שרה לא הוזכרה.
שרה היתה מנהלת בית ספר תיכון בלנינגרד. תיכון רוסי, לא יהודי.
היה לה תואר שלישי בחינוך ובספרות רוסית, היתה לה היכרות אישית
עמוקה עם משוררים רוסיים, היא צרכה תרבות רוסית, העריכה
מלחינים רוסיים, ביקרה תכופות בתיאטרון הרוסי, נפעמה מהבלט
הרוסי, חזתה בתערוכות של אמנים רוסיים, צפתה בתכניות טלוויזיה
ברוסית וקראה מגזינים רוסיים. היא קנתה לחם רוסי ופירות רוסיים
ונשמה אוויר רוסי ושמעה רדיו ברוסית והיה אכפת לה מה קורה
בפרבר ההוא ובמפלגה ההיא, ומה אמר פוליטיקאי רוסי מסוים לקצין
הרוסי המשופם.
היא היתה רוסיה. יהודיה, אבל רוסיה, יותר מארבעים שנה. לכן גם
כשעלתה לארץ נשארה רוסיה. רוסיה באופן טבעי, כמו שהישראלים הם
ישראלים לנצח. גם בחו"ל הם ישראלים לנצח. ועוד ממשיכים שם
להשוות תמיד בין הדברים, ובדרך כלל מוצאים שבישראל טוב יותר או
נכון יותר או מוצלח יותר או סתם יותר. או פחות, אבל תמיד יש
מקום להשוואות. כי גם ישראלים שזזים מכאן לשם, מביאים את כל
הניסיון והעבר והמטען.

שרה דיברה עברית ספרותית גבוהה במבטא רוסי עמוק. הללו הובלטו
עוד יותר על רקע הסביבה בה שובצה, הסופר השכונתי הקטן. כשהיא
למדה עברית במולדתה, היתה השאלה ''במה חפץ אתה?'' נכונה יותר
מ''מה אתה רוצה?'', או ''מה בא לך?''. במהרה גילתה שרה שאנשים
בארץ החדשה שלה פשוט צוחקים עליה, כשהיא עושה בדיוק את מה
שהספרים והמורים משכבר הורו לה לעשות, לדבר נכונה. מליציות,
אמנם, אינה משתלבת ביומיום של כל שפה, אבל במקרה של שרה יכולת
לחוש בנופך ייחודי שהתווסף לדבריה: היא פשוט נתנה לעברית כבוד.
וגם כשהכבוד עורר גיחוך אצל השומע, שרה לא היתה מוכנה לדבר
אחרת. עבורה זה נחשב כאילו נדרשה להפסיק לשמוע את המוסיקה
שאהבה, או למלא מעתה את הכוננית הביתית רק בספרות חדשה וזרה.
שרה הבינה בשנות התשעים של המאה העשרים, את מה שלא הבינו שנים
לפני כן מרבית יוצאי הגלויות, שלהיות זה לאו דווקא לחדול,
ושאפשר קצת לשנות אך אין חובה להשתנות.

שרה הביאה אל הסופר גם תרבות אחרת של התנהגות ושיחה. היא לא
הודיעה לאחראית שהיא יוצאת להפסקה, אלא שאלה. היא לא ענתה
''תבקשי מקלרה'' כשהקופאית השכנה ביקשה איזה קוד, היא לא חסמה
את קופתה תחת האף של האחרון בתור. היא היתה מוכנה להתחלף
במשמרות עם עמיתותיה, כשלמישהי היה אירוע או משהו אחר שמנע
עבודה. היא לא תמיד עמדה על זכותה לקבל סיוע כזה, כשלה עצמה זה
קרה. היא הגיעה בזמן, אפילו לפני, ולרוב עזבה אחרונה. היא תמיד
וידאה שנקי ומסודר באזור בו ישבה. היא היתה מסוגלת לקום ממקומה
כדי לברר מחיר חסר, והלכה למנהלת או למדף בעצמה, אם חשבה באותו
רגע שזה מה שיחסוך לקונים זמן המתנה. היא חייכה, כי אדיבות היא
עצם קיומה. וכשהיא יצאה לאכול, לא ניצלה את הזמן לרכש בקופה
אחרת, מהצד, בעוד התור שם מתארך בקונה בלתי צפויה. כשעברה
במעבר, אספה כבר עגלה או שתיים בדרך, מבלי לחכות שולדימיר יעשה
את העבודה. היא, שניהלה ברוסיה בית ספר תיכון רוסי, ובעלה היה
מהנדס רכבות וכעת הוא שואב דלק, ידעה שכל מקצוע הוא פרנסה,
ושצריך למלא את מטלותיו בהצטיינות יתרה.

בשעות הפנאי שלה, שרה אהבה לקרוא בתנ"ך. זה לא היה עבורה ספר
הספרים, זו היתה יצירת מופת ספרותית, ומקור לערכים. שרה היתה
נפעמת בכל קריאה מחדש, מגודש האירועים ומהדימויים, מן התוכן
ומן הצורה, מההיקף, מהרוחב, מהעומק, מההדגשים, מאיך יכלו כל כך
מזמן להיטיב להבין ולתאר דברים. איך יצרו תקדימים, איך השכילו
לנבא, איך פיענחו את נפש האדם - הפסיכולוגים הראשונים בעולם.
היא לא קראה בתנ"ך באווירת קודש מוכתבת ומונחלת, היא קידשה
בעצמה. היא נתנה את דעתה, וגיבשה והחליטה והוקירה ונצרה מתוך
שיפוטיה שלה.

אבל מתישהו, איכשהו, יום אחד, בבאר שבע, מישהו אמר למישהו אחר,
שסבה של סבתה של שרה לא היה או לא היתה.
משלנו.
ומישהו ששמע רשם, וכשאירנה, בתה, עמדה להתחתן באושר וביושר עם
רוני - בחורה יפהפיה עם בחור מקסים - הערימו ברבנות טונות של
קשיים. אמרו שספק אם שרה יהודיה. אמרו שיש חשש שאירנה גויה.
אירנה הציגה ברבנות מסמכים ככל שהיו בתולדות משפחתה, שלא היה
או היתה בה מעולם מה שאמר המשהו למישהו או להפך, ומה פתאום הם
דורשים שתתגייר, ועל סמך מה?
והרבנות בשלה, לפחות תהליך מקוצר מחמת הספק.
אירנה בכתה. שרה הציעה שהיא תעבור את הגיור במקומה, ואז בתה,
בתוקף היותה כבר בת ליהודיה, לא תאלץ לעבור גיור בעצמה. לא קל
לשכנע את הדיינים אך מישהו למעלה ראה אותה בצערה, וזה התקבל
בהנהלה. אירנה הצעירה באמת לא היתה בנויה לכזאת מעמסה, ושרה,
אשה משכילה ומהירת תפיסה, השקיעה בהלכות ובתורה, הפנימה מצוות
שלא היה לה כל צורך לדעת, למדה כללים וחוקים ודינים ופרקים,
שמעה משניות ומלמולים, ויצאה טהורה וזכה בעיני המתערבים
בחיים.

כשקיבלה שרה את אישורי יהדותה בכתב, מה שידעה קודם בעל פה
וברגש ובנשמה, באה לסופר והזמינה את כולם לברית. הברית שלה.
היא מלה את עברה, וקברה את הערלה, וחיה בארץ תחת זהות בדויה,
כיהודיה בעל כורחה.
בעצם, למה אני בכלל מספרת לך? בטח פגשת אותה.