יצאתי בדיוק מבית הספר, כשראיתי את שי מחכה לי בכניסה. שי לא
לומד בבית הספר שלי, הוא לומד בתיכון אחר. ליתר דיוק, הוא גר
בהרצליה.
אני ושי חברים כבר מעל חצי שנה, וזו הפעם הראשונה שהוא בא
"לאסוף" אותי מהתיכון שלי.
שמחתי לראות אותו, וכשקלטתי אותו בכניסה, רצתי אליו.
אני חושבת שכל מי שראה אותנו מתחבקים קינא. אבל לא איכפת לי,
שיקנאו, שלא יקנאו, לי יש את שי.
התחבקנו, והתחלנו ללכת לכיוון האוטו שלו.
לפתע, ראיתי את... רוני! רוני?! מה רוני עושה כאן? רוני לא
אמור להיות פה ,רוני אמור להיות באילת! למה רוני חזר? רוני,
רוני, רוני! אני שמחה? או עצובה? אני לא יודעת! מה לעשות? לגשת
אליו או להעמיד פנים שלא שמתי לב? אוף! הלוואי ושי לא היה פה
כרגע, ככה יכולתי לגשת לרוני! אבל, לא נעים לי משי.
פתאום, ראיתי את רוני מסתכל עלי, מסתובב ונכנס למכונית שלו.
"רוני!!! חכה!!!" צרחתי, בלי לחשוב מה אני עושה. הייתי חייבת
לעצור אותו.
התחלתי לרוץ לכיוונו, ושי נשאר במקומו.
"מה את רוצה?" אמר בכעס.
"מה אתה עושה פה? אני כל כך שמחה שחזרת!" אמרתי.
"שמחה? אני רואה שכבר הספקת למצוא לי תחליף!"
"אממ... זה שי. אבל רוני, אני... אני אוהבת אותך!"
"כן בטח, זה מה שכל הזמן אמרת, ורק חיכית שאני אעזוב כדי
שתוכלי למצוא מישהו אחר."
"לא נכון! רוני, לא רציתי שתעזוב! באמת! אני אוהבת אותך!"
פתאום, כמו משום מקום, הופיע שי.
"מה הולך פה?" שאל שי.
"אממ..." אמרתי. "רוני תכיר-זה שי, שי תכיר-זה רוני. רוני היה
חבר שלי במשך שנה וחצי, עד שהוא עזב לאילת..."
"כן, וברגע שעזבתי לאילת נועה מיד חיפשה לה חבר חדש!" אמר רוני
בכעס.
"רגע, נועה. את לא אוהבת אותי?" שאל שי.
לא אמרתי כבר שאני שונאת שאלות כאלו?
"נו נועה, תעני לו. את אוהבת אותו או לא?" אמר רוני, בכוונה
כדי להכשיל אותי.
"כן, שי. אני אוהבת אותך." אמרתי. אבל הייתה בעיה אחת. אני לא
יודעת אם זה נכון או שזה היה רק בגלל שכעסתי על רוני.
רוני התעצבן, נכנס למכונית שלו ונסע.
שיעזוב. לא צריך. הוא עזב לאילת בלי להודיע לי בכלל, בלי לתת
לי מספר טלפון ובלי לתת לי כתובת... הוא יודע טוב מאוד שאם
הייתי יכולה ליצור איתו קשר, שי לא היה קיים בחיי ברגע זה, כי
אז, הייתי עדיין מחויבת אליו.
"את... את באמת אוהבת אותי?" שאל שי בהיסוס.
"אממ... כן." אמרתי.
"גם אני אוהב אותך..." אמר.
חייכתי וחיבקתי אותו, וגם הוא חיבק אותי.
"אבל... באמת באמת?" שאל.
"כן, באמת באמת." אמרתי, והמשכתי לחבק אותו.
"בטוח?"
"כן!"
"מאה אחוז? את לא אוהבת יותר את רוני?"
"שי, מה החקירה הזו?" אמרתי והפסקתי לחבק אותו.
"סתם, אני בודק שאת באמת אוהבת אותי."
"אתה רוצה להגיד לי שאתה לא מאמין לי?"
"אממ... אני כן אבל אני בודק."
"אני לא מאמינה... אתה לא בוטח בי..."
"אני כן! אני רק רוצה להיות בטוח!"
"אתה לא מאמין לי!"
"את יודעת מה? לא! אני לא מאמין לך! שמתי לב כמה שנאה הייתה לך
בעיניים כלפי רוני כשאמרת שאת אוהבת אותי. אני לא יודע אם אמרת
את זה בגלל שאת אוהבת אותי או בגלל שאת שונאת את רוני ורוצה
להחזיר לו!"
"שי, אנחנו חברים כבר יותר מחצי שנה, אני אוהבת אותך. באמת.
ואם אתה לא סומך עלי, אז חבל מאוד." אמרתי, והתחלתי ללכת
לכיוון השני.
"אני סומך עלייך, רק... אני לא רוצה שתגידי שאת אוהבת אותי ואת
בעצם לא, ובינתיים אני יכול להיות עם בנות אחרות..." אמר בזמן
שרדף אחרי.
"קודם כל, אם אתה רוצה ללכת ל'בנות אחרות' אז לך! אף אחד לא
מחזיק אותך! אני לא מחזיקה אותך קשור!"
"אני לא רוצה! אני אוהב אותך!"
"בטוח? מאה אחוז? באמת באמת? אתה לא משקר? גלגל הצלה? 50-50?"
הוא צחק.
ושוב, מצאנו את עצמנו מתחבקים.
"אז את אוהבת אותי?"
"אוך רוני! כמה פעמים אני צריכה לה-"
"רוני?"
"אממ... שי."
"אמרת רוני."
"אולי, אבל... רק חשבתי עליו בגלל כל מה שקרה עכשיו ו-"
"אמרת רוני. קראת לי רוני."
"זו הייתה טעות!"
"לא צריך, אם את עדיין אוהבת את רוני, אז לכי לרוני שלך." אמר
והתחיל ללכת לכיוון המכונית שלו.
"אבל אני לא! אני אוהבת אותך שי!" צעקת לעברו.
"לא נכון! את אוהבת את רוני! אז לכי אליו!" צעק.
"טוב, אם אתה לא מאמין לי, לא צריך, אני אלך."
"טוב, לכי."
"רק שתדע, אם תרצה לחזור אלי אי-פעם, אני לא אקבל אותך."
"לא צריך, זה לא שאני ארצה."
"טוב, ביי."
"ביי." אמר, והלך.
רצתי מהר הביתה, וברגע שנכנסתי הביתה התחלתי לבכות.