"אני מרגיש כל כך מבודד מהעולם"
חשבתי בזמן שישבתי לי בגינה והתבוננתי ביצירת המופת לכאורה של
אלוהים שנקראת הבריאה. כל האנשים האלו שהולכים ושבים, כאילו
עסוקים, כאילו הם ממהרים לאנשהו, כאילו מישהו מחכה להם, כאילו
הם יודעים בדיוק מי הם ומה הם עושים עם עצמם.
מה לי ולהם? אני לא חושב כמוהם, אין לי שום דבר במשותף איתם.
אני לא חושב כמוהם.
אני מרגיש כאילו כל החיים שלי אני קשור. כאילו כל מה שאני עושה
מוכתב לי על ידי אחרים. כאילו אף אחד לא יבין אותי לא משנה מה
אני אגיד.
לא שהם שונים ממני... הם בדיוק כמוני, ההבדל היחידי הוא שאני
בניגוד אליהם מודע למצב שאני נמצא בו. אני לא משלה את עצמי.
אני יודע יותר טוב מאשר לקוות שיש משהו יותר טוב בעולם ואז
לאכזב את עצמי. אני חי ללא ציפיות וללא שעמום. השיעמום נובע
מחוסר שביעות רצון. מישהו שאינו מגשים את עצמו הוא זה שיחוש
אותו.
מבחינתי, כל מה שצריך בחיים זה ארוחה טובה וזיון. זהו. אבל הם.
הם. הטיפשים המסכנים האלה, עוד לא הבינו זאת. מתלבשים, הולכים
לעבודה, חוזרים ממנה עייפים, נשפכים על המיטה רק כדי לקום כמה
שעות אחרי זה וללכת לעבודה.
בכלל, נראה לי שלשבת פה ולהסתכל עליהם סתם מדכא אותי, אני
מקווה שיעלו אותי הביתה בקרוב.
"עוגי, בוא!" שמעתי את אורי קורא לי מליד הדלת. ישר קשקשתי
בזנב כי זו הדרך היחידה בה הטיפש הזה יכול להבין שאני מרוצה,
ורצתי אליו. בחזרה הביתה, למיטה שלי, לקערת האוכל שלי. לאושר
אמיתי.
עדיין, זה נחמד מדי כמה שעות לרדת למטה ולהתבונן על כל הבני
אדם המטופשים האלה מבזבזים את חייהם.
אויש, איזה טיפשים היצורים האלה.