עוד יום רגיל כמו כל הימים בחודש ספטמבר. אני מתהלכת ברחוב,
מסתכלת מביטה, כולי עייפה, מחכה להגיע הביתה, אולי לתפוס לי
קצת מנוחה; אני הולכת ומרגישה שאני לא מתקדמת, רגליי מסרבות
לנוע, כאילו הן תקועות באדמה. אני מכריחה את עצמי ללכת. רק עוד
כמה צעדים ואת בבית, אני לוחשת לעצמי.
אני צועדת לאט לאט על המדרכה ומרגישה את הקור ברגליים. הרוח
הקרה גורמת לי לקפוא, אך לא קר לי, אני חמה מבפנים, מחכה לזה
שמישהו יבוא ויוציא את החום שיש בי. פתאום יוצאת השמש מבין
העננים ומתחילה לחמם אותי אך אני נשארת קרה, מסרבת להתחמם,
גופי קפוא ורועד. אני ממשיכה ללכת בצעדים איטיים לעבר הבית,
מחכה לישון, לנוח, לא לחשוב על כלום, רק להרגיש את החום שבתוכי
מתפשט בגופי ומחמם אותי. אני מגבירה את צעדיי, מתחילה לרוץ, רק
להגיע מהר. העיניים שלי צורבות, והגוף קפוא. אני רואה את הבית
מרחוק, ואני מגיעה, נכנסת הביתה מתנשפת, מביטה בבהלה.
אך אט אט נרגעת, מתיישבת בכורסה, מנסה להירגע, אך שוב המחשבות
האלה פוקדות אותי ואני מנסה לסלק אותן, לא רוצה לראות את
התמונות האלה, רוצה למחוק אותן מזיכרוני, אך אינני יכולה...
אני נאבקת במחשבותיי, צועקת מתפתלת, רוצה רק שיעזבו אותי, שלא
ירדפו אחריי, שיתנו לי שקט, מנוחה. אני רוצה לישון. העיניים
שלי אדומות, רוצות מנוחה, אך אינני יכולה, כל עוד המחשבות האלה
בתוך ראשי אינני יכולה להירגע. אני מרגישה כמו בסרט, המחשבות
אט אט נהפכות למציאות, למציאות העגומה של פעם.
הן משתלטות עליי ואני כבר לא יכולה להיאבק. אני נכנעת, ואז אני
שוב שם, באותה תמונה, מסתכלת על הנוף מלמעלה, ורואה אותה למטה,
יושבת עצובה, ואני מנסה להגיע אליה, צועקת לה, אבל היא לא
שומעת. אני מנסה להזהיר אותה, צועקת, מנפנפת, מנסה לקפוץ אבל
אני לא יכולה, והיא פתאום מתעוררת ואז כבר מאוחר מדי; היא
מסתכלת, צועקת, מבקשת עזרה, אבל זה מיותר, היא תקועה עמוק
בפנים. אני בוכה, מסתכלת עליה ברחמים, יודעת שאין יותר מה
לעשות. אני אומרת לה שאני מצטערת, שניסיתי להזהיר, אך היא לא
מקשיבה, רק צועקת לעזרה, וכולם מגיעים, מסתכלים ובודקים, ורק
אני מלמעלה, עומדת ובוכה, מנסה להושיט עזרה, אך אף אחד לא
רואה, אף אחד לא מקשיב.
כולם מסתכלים עליה ברחמים, יודעים שהכול אבוד, שזה הסוף, ורק
אני יודעת שהכול היה יכול להיות אחרת אם אני הייתי שם. אם
הייתי מושיטה לה יד, נוגעת לה בכתף, מרימה אותה, נושאת אותה
אליי, הכול היה אחרת, אבל ניסיתי, לא יכולתי, הכול היה כל כך
עגום.
ושוב אני יושבת בכורסה שלי, מחשבותיי מתערפלות עם המציאות. אני
מתחילה לחזור לעצמי, ומבינה ששוב המחשבות הנוראות ההן משתלטות
עליי, ללא סיבה. אני מרגיעה את עצמי, מבטיחה לעצמי שזה לא
יחזור, שזה חד פעמי, אני רוצה לישון, מנסה לא לחשוב על כלום,
לא לחלום, להירגע, ורק לעצום את עיניי וליפול לתוך תרדמת.
מחשבות טובות עולות בראשי, אני מחייכת, כולי נרגשת. אני שוב שם
אך הפעם אני יודעת שאוכל לעזור לה, שאוכל להושיט לה יד. אני
שוב עומדת שם למעלה ומסתכלת עליה יושבת למטה עצובה. אני צועקת
לה והיא מביטה אליי בחזרה, מחייכת, ואני מושיטה לה את ידי,
והיא אוחזת בה בחוזקה, והפעם כולם באים, כולם מסתכלים, כולם
מחייכים, יודעים שזה כמעט נגמר אחרת.
אני אוחזת בה בחוזקה, מבטיחה לא לעזוב אותה שוב, לא לברוח לה,
לא להיעלם, להיות לצדה תמיד, בכל רגע שעובר, והיא עצמה יושבת,
שותקת ורק בי מביטה, ואז מרימה ראשה ומחייכת ומביטה באהדה.
ואני בלבי שמחה, שכל זה נגמר ככה, והיא מבינה סוף סוף שאני
באמת שם בשבילה. אני מתעוררת בכורסה שלי שוב, יושבת ובוהה בחלל
הריק מולי, רואה את התמונה שלה על הקיר כשהיא מחייכת ומאושרת
שם. אני לפחות מקווה, שטוב לה, שיש מישהו שדואג לה, כמוני, שיש
מישהו שעוזר לה, ואוהב אותה, ושהיא סוף סוף מצאה את מקומה,
ושהיא לא בודדה, ואני שוב פעם בוכה וחוזרת לכורסה, רגליי עוד
קרות, כולי רועדת אבל חם לי. אני רוצה לצרוח, לא מאמינה שזה
קרה. אני יודעת שהיא מסכנה, לא הייתה אפשרות אחרת, זה היה
גורלה, אי אפשר להילחם בו. זה היה גורל אכזר אמנם, אך זה
סופה.
להיות הרחק הרחק, במקום לא נודע, ואני פה לא שלמה, יושבת, גופי
קר אך בפנים הכול חם. היא נמצאת בפנים ומחממת את הנפש שלי, וכך
זה יישאר לנצח. היא בתוכי, מחממת את נפשי, ואני בתוכה, שומרת
עליה, מלטפת אותה, מרגיעה כשצריך, עד שיום יבוא וניפגש שוב...