חלק א': קובי ומקרה הטבעת

קובי עמד וצחצח את טבעות הכסף העמומות שהיו נעוצות בבסטה,
כשגבו מופנה לרחוב ההומה. לידו כבר עמדו מספר מארחות ומשדלי
מועדונים שניסו לשכנע יפנים הלומי סאקי להיכנס למקומותיהם
ולהתרווח. הרחוב געש כבכל ליל שישי, והוא כבר הספיק לספור
שלושה מקיאים, שני מתעלפים, ואחד אמבולנס שפינה ישיש מחויט
בחליפה ולבן כמוות ממאורת מארחות מפוקפקת. יפנית מחומצנת
החזיקה בידו באופן שנגע ללבו של קובי, עד שהבחין בשטר החום
שבידו הקפוצה של המנוח ובמשיכותיה העקשניות של המארחת. קובי
נאנח. בכל פעם היו הגויים מאכזבים אותו מחדש, עם יחסם הנקלה
לכסף והמחסור באחווה בין אנשים. "אין כמו בארץ!" הוא חשב
לעצמו, "כולם אחים. כולם יהודים. זה עם!" הוא ידע שטכנית, גם
היפנים הם עם, אבל לדקויות כאלה כבר מזמן לא הייתה לו סבלנות.
והוא כבר מזמן היה מתחפף, אמר קובי לעצמו, אם הוא היה עושה
כסף. הוא כבר שם כמעט חודשיים, משסע עכוז 14 שעות ביממה, והוא
בקושי חסך. לבו נחמץ כשנזכר בהבטחות הקולניות שפיזר בארץ.
התכניות שתכנן היו כל כך לא מציאותיות, הוא נזכר בחיוך מר,
שהוא נידון לאכזבה בטוחה. משום מה הוא היה משוכנע שהוא גומר את
הוויזה עם מספיק כסף לדירה בינונית במיקום אטרקטיבי, ואולי
לאיזה רכב עם העודף שנשאר. הוא הסתכל במבט נוגה על הבסטה
הריקה. זאת הייתה תופעה לא רגילה - הוא ציין לעצמו בתסכול
עמוק. הרחוב שקק אנשים. השעה עשר בלילה הלכה וחלפה ולמרבית
אנשי העסקים הערב היה בעיצומו. כמות אדירה של שיכורים התגודדה
ברחוב עם מארחות מטופשות ומשדלים בזויים של מועדוני המוצצות.
בתוך כל הקרחנה שוקקת החיים הזאת עמדה הבסטה מיותמת מאנשים,
כמו מוגנת על ידי שדה כוח עוצמתי. קובי סיים לצחצח טבעת אחרונה
וניגש לטפל בשעונים כשראה מתעניין פוטנציאלי עומד ובוהה ברולקס
מוזהב. לבו עלץ בקרבו כשראה את הספתח הפוטנציאלי לערב. שעונים
מביאים רווח נאה לכל הדעות, וקובי ידע שעליו לנהוג במשנה
זהירות. היפני עמד כמטר מהבסטה, רחוק מדי לאופי נינוח
וידידותי. רוב היפנים נמנעו ממפגשים מיותרים עם זרים. קובי למד
שהאינסטינקט הראשוני של יפני שעומד כל כך רחוק ממושא תשוקתו
יהיה לנוס מהאזור ברגע שהוא יתקרב. אך אם יצליח להפתיע... הוא
ידע שאפשר למסמר יפנים למקומם אם מפתיעים אותם בשאלה. יפנים
מתוכנתים להיות מנומסים, אך להירתע מזרים, והפעלת שתי הפקודות
סימולטאנית גורמת לעומס יתר במערכת. הלקוח האומלל קופא במקומו
כצבי מסונוור, ואז בעדינות, צעד אחרי צעד, ניגשים לצדו
ומשחילים לו את הצמיד או השעון על היד. לאחר סט של מחמאות
מזויפות ביפנית רצוצה כבר לא נשארת ליפני שום ברירה חוץ מלשלם
מחיר מופקע על מוצר זול שיתפרק בעוד שבועיים. לא היו לו בעיות
מוסריות עם העניין. מבחינתו היפנים עבדו והרוויחו כסף רק כדי
לקנות אצלו מוצרים. "ואם ירצה השם", מלמל בשקט, "נוציא מזה
20,000 על השעון." קובי התקרב מאוד לדת במשך שהייתו ביפן.
המפגש עם עם כל כך מאוס האיר לעיניו את יופייה ואת פשטותה של
תורת ישראל. הוא הלך לבית חב"ד בערב ראש השנה, וביום כיפור צם,
ולא עבד בוקר. אמנם הוא עדיין אכל מיני שרצים ימיים, ובערב שבת
המלכה היה הולך למועדונים מפוקפקים ובועל נוכריות משוקצות
בשירותים, "אך גם חז"לנו כתבו," הוא ניחם את עצמו "שישנן מצוות
ואיסורים שקשה לקיים בארצות ניכר."
"שלי זה שעון, מספר אחד יפה, ידידי, זול יותר טוב יותר, נכון?"
פלט קובי ביפנית שבורה, בעודו עוטה את פרצוף "המוכר ההגון"
שהיה חביב על מרבית לקוחותיו. תוך כדי דיבור הוא הלך
בנונשלנטיות לנקודה אסטרטגית מאחורי הלקוח וחסם נתיבי בריחה
פוטנציאלים. אז הוא חתך לכיוון הבסטה, גורף עמו את היפני
הצייתן עד ששניהם עמדו צמודים אל תצוגת השעונים המבריקה. קובי
פנה לראות את פניו של הלקוח הביישן שסירב לומר מילה, אך בטרם
הספיק לראות את תווי פניו עלה ריח מבאיש באפו שהעתיק את נשמתו.
הוא השתנק וכמעט הקיא, אך הצליח לשמור על פרצוף קפוא ומקצועי.
"מה זה היה?" שאל את עצמו, פחד קל מתגנב אל תוך לבו. הוא פקח
את עיניו וראה את היפני מחייך אליו בידידות. זה היה מחזה
מבחיל. החיוך הרחב חשף את אחד מהאסונות הדנטלים החמורים ביותר
שראה קובי מימיו. שיניו של היפני היו אפורות ועקומות, כמו
מצבות אבן עתיקות ששקעו אל תוך ביצה. לשונו הייתה מכוסה ריר,
לבן כעצם יבשה, והבל פיו הסריח כאילו זה הרגע לעס גוויה
מרקיבה. קובי כמעט הקיא בשנית. "אלוהים ישמור..." הוא אמר
לעצמו, "איך אני שורד את המכירה הזו." הוא התרחק מספר צעדים
ממקור הסירחון, אבל הריח עטף אותו כשמיכת פוך עבה וסירב להרפות
מנחיריו. קובי חייך ללקוח בעיניים דומעות ומיהר להגיש לו את
השעון המזויף, וקיווה למכירה מהירה, בעזרת השם.
אך היפני סירב לגעת בשעון. הוא המשיך לחייך חיוך רחב ולפלוט
סירחון אל הרחוב הציבורי. "חוצפן!" חשב לעצמו קובי, "בארץ
בחיים לא היו נותנים לו להסריח ככה באזור ציבורי. מה אני צריך
לסבול?"
הוא בחן את הלקוח בעוינות. אם הוא לא קונה שעון, אני בועט את
היפני הנחות הזה לכל הרוחות, הוא הבטיח לעצמו. פתאום הוא שם לב
שהאדם שמולו אינו יפני בכלל. עיניו היו מעוגלות ואדומות,
ואישון מעוין צר חצה אותן לרוחבן. אז הפציעה בקובי ההבנה שהוא
עומד מול האשמדאי, בכל שפלותו הנוראה. רק זה הסביר את הריח
הנורא ואת כל הדימויים הסופניים. הוא התחיל לרעוד באופן בלתי
נשלט בזמן שהפאניקה הציפה את מוחו ואת לבו. "מה לעזאזל עושה פה
האשמדאי?" הוא שאל את עצמו בהיסטריה. בלבו חשש שהעובדה שחיפף
במצוות הביאה עליו את הרעה הזו. דווקא הוא התווכח על זה בראש
השנה עם איזה מתחסד, שטען שצריך לקיים קלה כחמורה ושהוא, קובי,
בכלל לא מבין ביהדות. קובי בחר להתעלם ממנו ולהתרכז במאכלי החג
מעלי הנוסטלגיה. עכשיו הוא קצת הצטער שלא הקשיב יותר. אולי הוא
היה מצליח לצאת מזה.
השד האיום המשיך להסתובב באיטיות סביב הבסטה, בוחן בעליונות את
הסחורה. "תראו את זה - מסריח לי את העולם ומבריח לקוחות
מהאזור..." חשב קובי בזעם, שוכח לרגע את מעמדו הנחות והרעוע
במצב הנוכחי. האשמדאי פנה אליו ובעברית צחה התנצל על ריחו
הצורם. הוא הסביר לקובי שגופו מאכסן מספר חיידקים מפרקים
שפולטים תרכובות גופרית. "כל אחד והפאקים שלו..." הוא סיכם
בהשלמה, והמשיך להתבונן בעניין בטבעת כסף גדולה בתצוגה
המרכזית. קובי נרגע קצת. כשהבין שמלך האופל יכול לקרוא את
מחשבותיו הוא כמעט נחנק, אבל אחרי ההסבר המנומס, ועוד בעברית
צחה, הוא ראה שהאשמדאי דווקא בסדר. "אפילו יותר מבסדר..." פרגן
קובי, "נראה לי שהייתי מעדיף להוריד איתו איזה בירה יותר מכל
יפני מניאק שנמצא פה. ממש נחמד לשמוע שוב עברית." "תודה
חביבי", חייך אליו אדון התופת בידידות.

לאחר שראה שהאשמדאי אינו מחפש אותו על משהו הוא נהיה נינוח
לגמרי. המחשבות התיאולוגיות על אש השאול חלפו ממוחו ופינו את
מקומן לאחרות, בעלות אופי קפיטליסטי מובהק. קובי שם לב
שהאשמדאי שם עין על טבעת העכביש - מפלצת כבדה עשויה כסף הודי
באיכות ירודה. מכיוון שהניח שהמפגש עם מלך האופל הוא מקרי
בלבד, לא התבייש לנסות לבצע מכירה. "אז אתה פה לאסוף איזה יפני
כופר?" שאל קובי בידענות של אחד שמבין את חוקי המשחק. "למה שלא
תפנק את עצמך באיזה טבעת - מזכרת שתוכל להראות לחבר'ה?"
השטן היה משועשע. "מזכרת זה רעיון לא רע..." אמר כחוכך בדעתו.
קובי המשיך באסטרטגיית מכירה אגרסיבית-אך-ידידותית, והצליח
לשכנע את האשמדאי למדוד את הטבעת שמשכה את עינו. חלחלה עברה בו
כשראה את אצבעו הענקית של האשמדאי - אדומה, גבשושית ומעוטרת
בטופר חד כתער. קובי חשש שמא הטבעת לא תהיה גדולה מספיק, אך
זאת התגלשה בקלות עד לבסיס האצבע. האשמדאי יישר את ידו אל מול
עיניו ובחן בביקורתיות את המראה החדש. קובי עמד עם מראה מולו
והרעיף עליו מחמאות, עד שמרוב מבוכה שלף מלך השדים את ידו
לכיסו והוציא ארנק עור אדום. "לא כל כך שונה מיפני," חשב קובי
בסיפוק, שנייה לפני שנזכר בכישרון המיוחד של לקוחו. הוא מיהר
לתקן את הטעות על ידי זיוף מחשבה חיובית על ילידי המקום.
"אז כמה יעלה לי התענוג?" התחיל האשמדאי את משחק ההתמקחות
הישן-נושן. קובי היה מוכן לרגע זה. הוא נטל את הטבעת מהיד
הרותחת בעזרת פינצטת מנתחים ארוכה, והניח אותה בדחילו-וברחימו
על מאזניים אלקטרונים שהוציא מקופסה קטנה. המאזניים היו
מדויקים עד למאית הגרם, והיוו חלק חשוב ברוטינת מכירת מוצרי
הכסף. הוא בחן בקפדנות את המשקל המדויק שהראה לו המשקל, ותקתק
את הנתון למחשבון קטן. אז הוא הכפיל את המשקל במספר מנופח
בעליל של מחיר גרם כסף, והראה את התוצאה המופרזת לשד המסריח
שעמד לידו. האשמדאי הזדעזע.
"תשעת אלפים ין?" הוא אמר בקול משתאה וצמצם את עיניו. "לא
הוספת עוד אפס קטן בטעות?" לבו של קובי צנח בקרבו. הוא שנא
שמתחילים איתו נמוך. "לא מספיק מסריח, הוא גם קמצן..." חשב ללא
שליטה. האשמדאי העמיד פנים שלא קלט את המחשבה האחרונה והמשיך.
"אני יודע בוודאות שאם הייתי בוחר לנחות היום בג'יפור הייתי
יכול לקנות מצורף זקן בחנות כחולה בקצה השוק את אותה טבעת
בפחות מדולר. אתה מבקש קצת פחות משמונים. זה לא נראה לך
מוגזם?"
קובי לא היה זר לטיעון ההגיוני. מעט היפנים שטיילו בעולם העלו
אותו לא פעם לאחר שחזו בפלצות במספר המאיים על מסך המחשבון.
התירוץ הארוך והמלוטש להסברת המחיר הסביר כבר נשפך ממנו
במיומנות, שהשרתה לא אחת תחושה של אמינות וכנות. אכן, הוא
הודה, בהודו ניתן היה לקנות את אותה טבעת בקצת פחות כסף. עם
זאת, הוא הזכיר לאשמדאי הכילי, הם אינם בג'יפור אלא בטוקיו.
ועד שמגיעה הטבעת לטוקיו, התפייט קובי, היא עוברת מספר רב של
אנשים - רוכלים, ספנים, עובדי מכס ודואר. כל אחד מאלו דורש
תשלום עבור שירותים, ולכן אט אט מטפס המחיר לזה שמוצג לפניו.
למרות הפאסון הרגוע קובי חש טינה עזה על התנהגותו המגונה של
האשמדאי. הוא קלט בזווית עינו את ארנקו הנפוח משטרות של מלך
השדים, ולא הבין איך לזה יש את הפרצוף להתקטנן איתו על הנחה.
"גם ככה כל הנייר הזה נשרף כשהוא נכנס הביתה..." הוא הרהר בצער
נוגה.
האשמדאי הסביר לקובי שהכסף הרב שראה בארנקו טמא ומסוכן. אכן,
כפי שקובי ניחש בתבונה, הוא נמצא בעיר לאסוף איזה אסייתי נאלח
שמטמא מספר בנות של העם הנבחר שעובדות בשבילו כמארחות. הכסף
המדובר מהווה כמעין חוזה שקונה את נשמתו של הצד המקבל, ואז הוא
מקבל אותה בחאזוק המלובן לנצח נצחים. "בכלל," הסביר האשמדאי
באופן כנה, "תנסה להימנע מעסקאות עם יצירי שמים. יש בלגן נוראי
בבירוקרטיה. אני, למשל, לא יכול לקנות את הטבעת ממך באופן
פורמאלי. זה היה מביא עליך עולם שלם של חרא. אני יכול רק
להלוות אותה." הוא המשיך והבטיח לקובי שהוא יקפיד להחזיר אותה
בזמן סביר. קובי היה על סף דמעות. "גם הסריח לי את הערב, גם
שרף לי איזה שעה..." הוא מנה את אסונותיו... גם כסף מטומא,
ועכשיו הוא מדבר על הלוואות. מה אני אמור לעשות?" האשמדאי
הסתכל בו ברחמים מהולים באהדה וברצון כנה לעזור. הוא אמר לקובי
שאין לו מה לדאוג, ושהעניינים, מבחינתו, מסודרים. נכון שהוא לא
יכול לשלם במטבע-עובר-לסוחר באופן ישיר, אבל אם קובי יסכים
להלוות לו את הטבעת, כהלוואה בלבד, אז מלך השדים יהפוך אותו
לגדול הבסטיונרים שראתה יפן. הוא יצליח, הבטיח האשמדאי בקול
נבואי, למכור קרח לאסקימואים וחרא של גמלים לאיראנים. "אז תאר
לעצמך מה תעשה ליפנים..." הוא רמז בפרצוף מלא משמעות. "תוך
חודשיים אתה עושה מספיק כסף לקנות איזה עיר מערוסי הפותח, ואין
לך יותר דאגות כלכליות בחיים."
חשד כבד עלה בלבו של קובי. העסקה המדוברת נשמעה יותר כמו
הסיפורים על עסקאות סטנדרטיות עם השטן מסתם קנייה ספונטאנית של
טבעת. למרות זאת, קובי הרגיש שחשדו קשור יותר להרגשה שהאשמדאי
סתם רוצה לצאת בזול. כל ההבטחות על מכירות-על נאמרו בטון
שהזכיר מאוד לקובי את עצמו, בעבר הלא רחוק, מנסה לשווק גורמט
מחליד עבה כחבל ליפני עם תסביך הארלם. גם העניין עם ההלוואה
נשמע לו מופרך. האשמדאי חמד מאוד את הטבעת, זה היה ברור כשמש.
"הוא בטח יחזיר לי את זה רגע לפני שאני מתפגר..." הסיק קובי,
"שהרי האשמדאי הוא בן אלמוות, ובשבילו יום אחד הם חיים שלמים
ליצור אנוש..."
האשמדאי החל לנוע בקוצר רוח, וקובי ידע שעלה על מזימתו של
הנוכל. "אין צורך להחזיר את הטבעת..." השתפך בנדיבות, "אבל
אולי תיתן לי רק איזה אלפייה בשביל העלויות, וספתח לערב?"
"דיל!" הכריז שליט האופל במהירות בקול מרוצה, "אבל רק אם אתה
מבטיח לקחת בחזרה את הטבעת. שלא תחשוב שרימו אותך..." הוא שלף
צרור שטרות אדיר מכיסו ונתן לקובי שטר ירקרק. הצבע תאם יפה את
הגוון הפסטלי שקיבלו פניו של קובי כשהוא ראה את הסטפה
האלטרנטיבית של האשמדאי הנקלה. "אז זה הכסף לאש"ל..." הרהר
קובי בזעם, "עם זה הוא קונה קולה וסושי וטבעות... תראו איזה
סטפה!" ואכן הערמה של השטרות הייתה משמעותית ביותר. השטר הירוק
היחיד שהיה בה ניתן לקובי, ועכשיו רק פרצופים חומים וחמורי סבר
בעלי ערך גבוה הביטו מהצרור המרשים. "יש שמה איזה כמה
מיליונים..." חישב קובי במהירות מתודלקת בבצע כסף, "זה עשרות
אלפי דולרים!"
"טוב, יפן יקרה, אתה יודע..." אמר האשמדאי בקול מתגונן בעודו
הולך מהמקום, משאיר אחריו את קובי ההמום מחזיק שטר מקומט של
אלף ין שהיה חרוך מעט בקצותיו.
קובי לא האמין להבטחות הריקות של האשמדאי הנקלה על השינוי
הקיצוני במכירותיו, ואכן אותו ערב היה מהגרועים שראה מאז שהגיע
לארץ המקוללת. חוץ מהאלפייה הקלויה שקיבל ממלך השדים הוא הצליח
להפיק רווחים מזעריים ממכירת נזם כסף קטן למארחת תפרנית,
ולגזול מחיר מופרז על תליון דמוי עור מלקוח קבוע שהיה בא לתרגל
אנגלית רצוצה ולהתעלק לו על החיים באופן קבוע. באותו לילה לא
יצא לבלות כהרגלו, אלא חזר הביתה רצוץ ועייף וחלם חלומות
ביעותים כל הלילה.

שבת בבוקר התחיל כמו שנגמר שישי. רע. איך שהוא גמר להציב את
לוחות העץ העמוסים בתכשיטים בא אליו אסי, מנהל העסק. אסי היה
ארס בהתלמדות, צעיר ומושפע, שניהל לערוסי הפותח את עסקי הבסטה
בעיר. הוא הבחין שחסרה לקובי טבעת העכביש הגדולה, ופצח בסדרת
שאלות מכשילות-כביכול שהיו אמורות להוציא אותו רמאי - מוכר
סחורה מתחת לשולחן וחופן רווחים. קובי צלח את החקירה בשלום
יחסי על ידי הטלת האשמה על גנב מקומי והסכמה שהוא יישא באחריות
להפסד הכספי. אסי גזל ממנו מחיר מופקע והלך לדרכו, ממלמל בגנות
העובד חסר התועלת שלא מספק פרנסה. קובי כבר היה כהה מייאוש
ואכזבה. הוא הלך לעבר מכונות השתייה לקנות פחית קפה קר, כשראה
שהכסף היחידי שנשאר לו הוא השטר החרוך של האשמדאי. "בטוח היא
לא תיקח את זה..." חשב קובי בראשו, אך עדיין מקווה בסתר לבו
לאיזה הפוך-על-הפוך. המכונה בלעה את השטר הירקרק בחמדנות
אוטומטית, ולרגע קט קרנה באור לבן ובוהק שהעביר בקובי תחושת
הקלה, לפני שהחלה להעלות עשן בריח רעיל ומסרטן. קובי התפדח
קשות. הוא לחץ בעצבנות על הכפתור להחזרת הכסף תוך כדי שליחת
מבטים נבוכים אל היפנים שנעצרו ונעצו בו עיניים ביקורתיות
ומסתייגות. בסופו של דבר הצליח לחלץ את השטר המרופט והלך
לנסות, בלי יותר מדי תקווה, להחליף אותו במועדון הקריוקי
ממול.
מועדון הקריוקי היה מאורה תת-קרקעית מלאה בחדרים פרטיים שנפקדו
באופן קבוע על ידי המוני יפנים מכל קבוצות הגיל. העובדת הקבועה
במקום הייתה יפנית גבוהה, רזה ומחומצנת שהייתה מסיטה את מבטה
בסלידה כשעברה ליד קובי ומרכולתו. "כאילו אני איזה עכברוש
שמכרסם את העין לחתול שנדרס ולא מת..." נזכר קובי, וניגש אליה
בציפייה לתשובה שלילית. להפתעתו הרבה קיבלה העובדת בלבביות את
השטר ונתנה לו במקומו שטר חדש ומבריק. היא חייכה אליו בביישנות
והסמיקה כשמלמל את מילות התודה הרבות שקיימות בשפה היפנית.
קובי חש שחלה תפנית ביחסה אליו, וקיבל את האומץ הדרוש להציע
יציאה משותפת. "מתי אתה מסיים היום?" היא שאלה אותו בקול מלא
כמיהה. הוא אמר לה שביום שבת הוא עובד עד מאוחר, אבל יש לו
הפסקה של שעתיים, משש בערב. "אז אולי תבוא אליי לקפה?" שאלה
בקול מתחנחן ובעיניים מזמינות. קובי לא האמין למשמע אוזניו.
בדרך כלל היה מעביר את השעתיים הפסקה באיזה בית קפה נאלח, שופך
הון קטן על קפוצ'ינו מסריח ומנסה לקרוא מזמורי תהילים מהספר
הפצפון שקיבל בבית חב"ד. ההצעה האלטרנטיבית נשמעה הרבה יותר
אטרקטיבית. "דיל!" הכריז קובי במהירות בקול מרוצה. הוא קרץ
במשמעות לעובדת שצחקקה בביישנות ויצא מהמועדון. כשהתקרב אל
הבסטה הבחין בשני טיפוסים שרכנו אל תצוגת השעונים וקראו קריאות
התפעלות למראה אחד מהשעונים המזעזעים ביותר שהיו ברשותו. השעון
המדובר היה מצופה כולו ביהלומים מזויפים, ומחוגיו היו מגולפים
מזכוכית-דמוית-אבן-אודם. לאחר משא ומתן שארך לא יותר מחמש
דקות, הלכו שני הלקוחות מרוצים לדרכם כשהם משאירים מאחוריהם
כמות נכבדת של ממון. קובי לא הספיק לרשום את העסקה, וכבר בא
יפני נוסף ששמע על ההתרחשויות. הוא קנה שני שעונים תואמים לו
ולאשתו ומספר טבעות לילדים. ברז הלקוחות המשיך לטפטף כל הבוקר.
רק בשש בערב, לאחר שארז את לוחות העץ המרוקנים אל תוך המכונית
הרעועה, הוא התפנה לספור את השטרות הרבים שתחב כל היום לתיק
הקטן על מותניו. הוא היה צריך לספור פעמיים כדי להאמין לסכום
האגדי שהרוויח בבוקר אחד - יותר ממה שהרוויח בכל החודש הקודם.
למרות המצב הפיננסי המשודרג, וההבטחה לקפה חינם בזרועות הגויה
המופקרת מהקריוקי, עלה החשש בלבו של קובי, קל ומרפרף אך מציק
ומטריד כאותו ניחוח קל של סירחון שעלה באפו והזכיר לו את
העובדה שהאשמדאי עמד בהבטחתו הראשונה.