האמת?
בחיים לא חשבתי שנצא, אפילו שזה לא היה משהו רציני. לי הספיק
לשמוע את החוויות כל פעם.

היינו חוזרים לבסיס ביום ראשון וישר הוא היה מספר עם מי הוא
היה, וכמה ואיפה ומה הם עשו ואיך זה התחיל.
ושמתי לב שהוא מדבר על המון בחורות יפות - איך ניגשה אליו
"הבחורה הכי יפה בפאב" והתחילה לדבר, איך הוא הסתכל על "הבחורה
הכי יפה בבאר" והחליט שהוא חייב להשיג את המספר שלה, ואיך
"הבחורה הכי יפה במועדון" ניגשה בול לחבר שלו שישב לידו,
והבן-זונה ידע שהוא רוצה אותה.

הייתי שומעת את הסיפורים מהצד ומקשיבה. כאילו הוא מספר על עולם
שלם שאני לא מכירה. על עולם מלא בחורות יפות, אלכוהול, אורות
עמומים, מספרי טלפון, שיחות על הבר וברמניות שוות. מבחינתי זה
היה כמו להקשיב לסיפורי אגדות מרתקים, כאילו הוא מספר על פיות,
שדונים, יערות מכושפים וכוכבים שנופלים מהשמיים.
הקשבתי בעיקר כי לא הכרתי, אבל כל כך רציתי להיות חלק מזה,
אפילו שלא האמנתי שאני מסוגלת. לא האמנתי שאהיה חלק ממה
שהצטייר בעיניי "החיים" - העיר, הסצנה, האירועים, הקצב, הדופק
המהיר.
אני - מה אני?! חצי גולדסטאר במסיבה של קיבוצניקים? - מה זה
לעומת הזהר המפתה של העיר הגדולה...

וביום שהשתחררתי, יצאנו. זה היה כמו בסיפורים שלו. פאב, חושך,
בקבוקים זוהרים, אנשים, עשן והרגשה של התרחשות באויר. ישבנו על
הבר וראיתי איך אני מנסה לעקוב אחריו מקרוב. על מי הוא מסתכל,
מה הוא שותה ואיך, על מה הוא מדבר, יכול להיות שהוא מסתכל גם
עלי?

אחרי יומיים הוא הגיע אלי עם עוד חבר ויצאנו לפאב היחידי שיש
באזור, אצלנו אפילו סבב בארים אי אפשר לעשות... שתיתי כמו שלא
ידעתי שאני יכולה. אח"כ הקאתי את נשמתי בחוץ כמו שלא האמנתי
שאני מסוגלת. בדרך הביתה, אחרי שהם גררו אותי לאוטו, עצרה
אותנו משטרה כי הוא עבר באדום. ברמזור היחידי שקיים בדרך.

אחרי כמה ימים, בערב ראש השנה, הוא שוב הגיע אלי. ברח, ככה הוא
אמר. כבר היה אמצע הלילה.
עשינו טיול בשדות והתיישבנו על גבעה קטנה. הסתכלתי איך האורות
של מסלול הטיסה של רמת דוד מתחברים עם האורות של הכוכבים
למעלה, והעזתי לשאול אותו מה אוכל אותו. הוא אמר שהעיר חנקה
אותו, שהוא לא יכול יותר, ואז הוא מיד שינה נושא ואמר שהיתושים
עוקצים אותו, שקר לו ושנחזור הביתה.
העברנו יומיים אצלי, התקרבנו ממש, ואני חשבתי לעצמי בלב שאם
בראש השנה אני לא לבד אז אולי גם כל השנה לא אהיה לבד.

במוצאי יום כיפור שוב יצאנו לעוד אחד מהבארים שלו בעיר. היתה
שם אחת כל כך יפה, ישר שמתי לב אליה. היא לא היתה רזה במיוחד
אבל היה בה משהו שגרם לי ולעוד כמה אנשים להסתכל עליה. "בטח
מלא אנשים התחילו איתה", הוא אמר פתאום. אני רק אמרתי שהיא ממש
יפה. הוא קם לשירותים.
עכשיו כשהוא קם, הייתי ממש קרובה אליה. היא הציתה סיגריה או
יותר נכון היא הציתה סיגריה שבערה לה בפה בצורה מוזרה ביותר.
הבטתי בה, היא הביטה בי במין מבט חסר אונים.
"הדלקת הפוך, הא?" שאלתי, היא עשתה סימן עם הראש שלא. מעשנת
מתחילה, ישר רואים, אפילו לא יודעת שככה זה מרגיש.
"זה קורה לטובים ביותר", אמרתי לה בחיוך... הוא  חזר
מהשירותים. הברמן בדיוק הביא לה מים והיא פנתה אלי להרים איתי
כוסית (או בקבוק מים במקרה שלה) לחיי הסוד שלנו.
"זה קורה לטובים ביותר", הוא אמר בחיוך ודחף גם את הבירה שלו.

אבל אני הרגשתי שניצחתי אותו. שהתחלתי איתה לפניו, שיש לי סוד
קטן, שהיא התרשמה דווקא ממני ושקניתי נקודות זכות. הבחורה הזאת
שלי!

כל הזמן מספרים לי כמה שזה קל. איך תוך שניות הן הופכות להיות
שלך.
מאז אותה בחורה מעשנת, מצאתי גם את עצמי ככה - בוחנת אותן
ברחוב, מפלרטטת איתן , סוקרת - מי שווה, מי מעניינת, מי נראית
טוב. מפתחת איתן שיחות על הבאר כשהן מתעניינות בי או אני בהן,
וחולקת עם הברמניות סודות בזמן שהוא מתלבט מה לשתות. והוא
משתגע. מנסה לגלות על מה דיברנו, ואני שוב מחייכת לעצמי - עוד
ניצחון קטן לרשימה. עוד בחורה שהיא שלי.

לפעמים אני שואלת את עצמי -  אם זה הולך כ"כ טוב עם נשים, אז
למה לא תנסי עם גברים?

אני כבר לא מתחרה במה שיש לעיר להציע, לא בזוהר, בחושניות או
בסטייל. באיזשהו מקום נהייתי השותפה הסודית של אותן הבחורות
מהסיפורים של יום ראשון. לפעמים זה מרגיש כמו להיות החברה של
החברה של האקס שלך - אפשר לדבר על החסרונות אבל אף פעם לא תגלי
כמה היה לך טוב איתו. אני אסתיר את עצמי, אקטן למימדים
מזעריים, ואהיה שחקנית המשנה בהצגה הכי גדולה של החיים.

אני לא בחורה שמתחילים איתה. אני בחורה שמתחילה עם זו שאתה כל
כך רוצה.