המטרה מקדשת את האמצעים?

אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול...
הכל התחיל בכיתה ה', הייתי קטן ורזה לגילי, רוב הזמן הייתי
עסוק בקריאת ספרים ובמשחקי מבוכים ודרקונים, אני לא חושב שהיו
לי חברים, או לפחות לא מישהו שהייתי רוצה שיבוא לישון אצלי
בשישי בערב...
כשאני מסתכל אחורה אני יותר מכל מזכיר לעצמי את הילד המוזר
הזה, שחייב להיות בכל כיתה, שלאף אחד לא אכפת ממנו ולו לא אכפת
מאף אחד אחר.
אבל זה לא מצדיק את מה שקרה.
אני חושב שזה קרה בהפסקת 10... לא יודע מה גרם לי לעשות את זה,
אבל במקום לאכול את הסדוויץ' חמאת בוטנים שלי בכיתה התיישבתי
ליד המגרש כדורגל בחוץ, זה לא שממש היה לי אכפת מהמשחק, אפילו
לא הסתכלתי עליהם משחקים... סתם.
וככה פתאום, בום! הרגשתי צריבה כואבת ליד העין, ולפני שהספקתי
לעשות משהו הרגשתי עוד אחת בבטן.
הם זורקים עליי כדורים?
למה?
בום! הרגשתי את הכתף שלי מתפרקת.
ואז פתאום זה הפסיק, חשבתי שאני יכול ללכת... למדתי את הלקח
שלי, בסדר, אני לא אעשה כזה דבר יותר.
לא אעשה מה?
התחלתי ללכת באיטיות חזרה לבית-ספר, אחרי כמה שניות הרגשתי
משהו חזק פוגע לי ברגל, נפלתי על הפנים.
הסתובבתי וראיתי את ג'ף, הוא היה גדול לפחות כמו שהוא היה
מקובל, והוא היה הכי מקובל, פעם אפילו שמעתי סיפור עליו שהוא
התנשק עם אחת מהילדות מה'2 בשרותים.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" מוזר... זה בדיוק מה שאני רציתי
להגיד.
"מממ... מה?" גמגמתי כמו ילד פגוע.
"יושב לך במגרש שלנו, מרגיש מלך, צופה בנו, מי אתה חושב שאתה?"
הקול שלו הדהד בראשי כמו מערכת הגברה באולם בית-ספר.
"אני לא, מה? למה, למה חשבת..."
טראח! לא ראיתי את זה בא, הבעיטה נכנסה לי בכוח לצלעות וכל
האוויר יצא לי מהריאות, התחלתי לחרחר.
"זבל..." מלמלתי וניסיתי לקום. הוא שם לי רגל על הצוואר, כל
המאבק שלי נידון לכישלון.
הוא ירק עלי...
התחלתי לבכות.
כשהוא הוריד את הרגל חשבתי שזהו, נגמר... אבל הגרוע מכל רק
התחיל להגיע.
הוא התכופף אליי, הסתכל לי בעיניים, הרגשתי את הנשימות החמות
והמסריחות שלו על הפנים שלי. הוא אמר בשקט:
"אף פעם, אף פעם, אל תחשוב אפילו, לנסות להתחרות מולי, אתה
תולעת, ותשאר תולעת."
להתחרות? על מה הוא מדבר?!
את האגרוף שלו בקושי הרגשתי, כמו סכין שנכנס לך בלב, או כדור
ברקה, התעלפתי מיד...
כשקמתי עוד שכבתי באמצע החצר, לשנייה לא הבנתי למה כל הילדים
האלה עומדים מסביב ואף אחד לא בא לעזור לי, פתאום הרגשתי את
זה, לא היו עליי לא מכנסיים ולא תחתונים...
את המשך הסיפור אין צורך להציג, אפשר להבין לבד, את ההשפלה,
הבכי, ההתנכלויות אחרי זה בבית-ספר, השקרים לאמא.
אבל את ההחלטה שלי לא קיבלתי עד כיתה ז'.
חשבתי שאולי במעבר לחטיבה הכל ייעלם, שאני אהיה כמו כולם, איזה
אידיוט...
אחרי חודש אחד בחטיבה לא היה ילד אחד מתוך ה-300 שלא שמע איך
רצתי ערום ברחבי בית-ספר, עד כמה אני תולעת.
ואז, במקריות שתואמה רק בכוכבים, נפגשנו רק אני וג'ף לבד, ככה
סתם בצהרים במרכז. אני בדיוק חזרתי מהספרייה, והוא, אין לי
מושג...
נעמדתי מולו, הוא הסתכל עליי בחיוך רקוב, התחלתי ללכת לקראתו,
והוא פשוט עמד במקום, לא זז, לא הלך אליי, פשוט עמד, לא צפיתי
את זה...
כשהגעתי אליו, תכננתי... לא, לא תכננתי כלום, ופה הייתה
הטעות.
הוא בכלל לא ניסה, פשוט דחף אותי הצידה.
הרגשתי איך אני עף האוויר, אבל הרבה יותר הרגשתי איך אני נופל
בדיוק איפה שיש מדרגה, ושהגב, בדיוק באמצע, נופל בפיצול
המדרגה, בשפיץ.
לא יכולתי לקום גם אם רציתי, ולא רציתי בכלל.
ג'ף פשוט המשיך ללכת, לא הסתכל עליי בכלל. רק אחרי חצי שעה
הצלחתי לקום, דידיתי הביתה והחלטתי את מה שעשוי לשנות לי את
החיים.
זה התחיל בקטן, הצטרפתי לחוג קראטה, שלוש פעמים בשבוע אימונים
של שעה וחצי, בכל יום שלישי אימון קרבות של שעה, מגע מלא,
ברכיות, בעיטות לפנים ולרגליים, אגרופים מכל סוג שאפשר
לדמיין...
בהתחלה זה היה מביך, להגיד שהשמידו אותי יהיה באמת בלשון
המעטה.
חזרתי בכל שבוע מפורק לגורמים, פנסים, שטפי דם וחבורות בכל
הגוף, והכל בליווי זעקותיה של אמי אשר הפצירה בי להפסיק.
הבנתי שזה לבד לא יביא לשיפור המיוחל, התקדמתי.
כל ערב שכיבות שמיכה ומתח, ככה שלושה סטים מכל דבר, ואם יש כוח
אז גם קצת בטן בסוף.
עברה שנה והצטרפתי לחדר כושר, ובמקום לעבוד בערבים התחלתי
לעשות אימונים בחדר כושר, זה התחיל משניים ועבר בקלילות מפחידה
משלושה לארבעה ובסוף לחמישה.
מאימון של שעה לאימון של שלוש שעות.
איזה יום החלטתי שאין לי כוח להתאמן, נשארתי בבית ושיחקתי קצת
מבוכים ודרקונים כמו פעם.
יום אחרי זה היה אימון קרבות, הייתי מול בוזי, שבעקרון קוראים
לו בועז אבל לאף אחד לא אכפת, הבחור שוקל לפחות כפליים ממני
והתאמן לפחות שש שנים יותר, אבל זה לא משנה, הייתי צריך לנצח
אותו.
חזרתי עם אף שבור ופנס... יום למחרת עשיתי מדורה בחצר, שרפתי
את כל הספרים, את כל כלי המשחק, את המחשב שלי.
הם הסיטו אותי מהמטרה שלי.
נקמה
וככה החיים המשיכו
הגילאים התחלפו 14-15-16-17-18
חדר כושר חמש פעמים בשבוע, שלוש פעמים אימוני קראטה, קניתי שק
אגרוף שעבדתי עליו בשבתות וכשחדר הכושר היה סגור.
לא היו לי חברים, גם לא חברה, רק אני ושגרת האימונים.
לא הרגשתי בודד... אני לא חושב שהרגשתי משהו בכלל...
ביום שישי בערב הלכתי לישון מוקדם כי בשבת בבוקר הייתי תמיד רץ
10 קילומטר על החוף.
הגוף גדל, אני גדלתי... התחלטתי לנצח, הקרבות מולי כבר לא היו
התעללות כמו קודם, לאט לאט ומשנה לשנה זה התחלף, נהייתי מעולה.
מי שהיה מולי פחד, ובצדק.
בלי רחמים
תמיד ראיתי אותו מולי
וכשהגעתי לגיל 17 וחצי.
כבר הייתי לבד, אף אחד לא רצה לעמוד מולי.
אבל חיכיתי, הנקמה שלי תהיה יפה, אמיתית, לא משהו שאפשר יהיה
לשכוח בקלות.
בהתחלה רציתי לעשות את זה אחרי הבגרות בספורט, אבל זה לא יהיה
הוגן, אני אסיים ראשון, הוא יגיע עייף ואז... לא ככה רציתי את
זה.
חיכיתי וחיכיתי...
לבסוף הגיע היום, יום הנוער של בית-ספר, שכולם יוכלו לראות את
ההשפלה שלו.
חיכיתי בחוץ, נשען על הקיר שביציאה מבית-ספר. כל הרחבה היתה
מלאה בילדים מכל השכבות, על הבמה להקה חצי מוכרת שאף אחד לא
הקשיב לה, ידעתי שזה הגיע וחייכתי לעצמי.
לבשתי חולצה לבנה, קצת גדולה, להסתיר את השרירים... הוא כרגיל
היה לבוש בבגדי הקלאברים שלו, מעורר רחמים.
הוא ניסה לעבור על פניי עם שני חברים שלו שהלכו מאחוריו, שמתי
לו רגל.
הוא כמעט נפל אבל התאזן ברגע האחרון.
"מה אתה עושה?!" צרח בכעס.
"מנסה להפיל אותך, מה אתה חושב שאני עושה?" אמרתי בקול רגוע
ודק, כמעט משועמם.
"אתה רוצה ללכת מכות?" הוא התקרב אליי עם החזה קדימה, ערס מצוי
שממש לא יודע עם מי יש לו עסק.
"למה לא?"
הוא ניסה להכניס לי אגרוף לפנים, אבל זה לא היה כמו פעם,
התכופפתי בקלות, הוא פספס ואיבד שיווי משקל, את פרצת ההגנה
שהוא השאיר בבטן יכל לזהות ילד בן חמש.
סיבוב אגן, אגרוף ימין לסרעפת, הוא מתקפל, סיבוב אגן. אגרוף
שמאל לבית החזה.
הוצאתי לו את האוויר מהריאות ונהניתי מכל רגע, השריקה שיצאה לו
מהגרון לא הייתה מכוונת, אבל היא מילאה אותי אושר.
החברים שלו ניסו לעזור לו, אבל לפני שהספיקו לעשות משהו ממשהו
כבר הייתי באמצע התרגיל הבא.
קומבו פשוט של בעיטה נמוכה מרגל ימין שלי לשלו ולאחר מכן בעיטה
ברגל שמאל עם גב הרגל ישר בפנים.
הוא התמוטט
כאשר הורדתי את הרגל המשכתי ישר בבעיטה מסובבת אשר כוונה ופגעה
באידיוט שרץ לעזרתו, הוא קרס גם כן
"תתרחק אם אתה לא רוצה להיפגע" סיננתי לחבר השני.
הקהל החל להתאסף אבל המרחק נשמר, אף אחד לא ניסה להפריד, כולם
תיעבו אותו ואף אחד לא הכיר אותי, הם התענגו.
פעם נזכרתי בילד הזה, אני, ששיחק כל היום מבוכים ודרקונים, חקר
עולמות פנטזיה ונלחם במפלצות.
ג'ף ניסה לקום, אבל בעיטה קדמית מהירה בסנטר מוטטתה אותו,
היישר אל חוסר הכרה גואל מייסורים.

כאשר ג'ף לבסוף התעורר הוא מצא את עצמו על הבמה, בלי להקה, בלי
מנחים, רק הוא, קשור לעמוד, בלי מכנסיים או תחתונים ורק בית
ספר שלם מצביע עליו וצוחק. אני כבר לא הייתי שם.

חזרתי הביתה, התקלחתי, הכנתי לי איזה כריך לאכול, נכנסתי לחדר
שלי, סגרתי את הדלת,
והתחלתי לבכות.