נכנסתי לחדר,
די המומה, פעורת פה.
אני שתקתי, זה הכעס שדיבר במקומי.

"תראי אותך,
כמו כלב, נראית כה זולה, שרועה על הרצפה,
לובשת תחתון מינימלי והחולצה שלו זרוקה עלייך.
את נראית כל כך מושפלת, אך מסופקת,
מוכנה לעוד תיזמון של תשוקה מתי שרק ירצה, מוכנה לעוד כמה רגעי
השפלה,
מוכנה שוב, מוכנה לפעול כמו בובה עם חוברת הוראות ודרישות.
אני רק מקווה שאת יודעת.
לא הוא רוצה אותך ואת גופך, אלא היצר שבו, היצר להנאות חדשות
ומגוונות,
לעוד ריענון אחרי יום עבודה.
הרי מה את ?
רק תחליף זמני,
אולי מפלט הנאה ברגעי התשוקה ?
או חשק זמני שחולף באותו לילה או בוקר (?) מתי שרק ירצה
כמובן... "

צחקתי בלי בושה.

"את מקבלת רק מפירורי הזמן שלו, כשאין לו לאן לחזור הוא אצלך.
כשאני עייפה הוא קונה לך צעצוע והולך אלייך.
תסתכלי על עצמך, מופקרת."

זרקתי לעברה מראה שהייתה בסביבה.

"מי את ?
מה את ?
כמה את שווה ?
תעני, תרימי את העיניים שלך.
הרי את רק חפץ, רכוש פרטי שלו, הוא לא שילם בעבורך,
מספיק שהוא זורק איזו עצם עבה לעברך מדי פעם,
ובכל זאת את שלו, שייכת לו, כבולה אליו באזיקיו, כרוכה אחר
רצונותיו וחשקיו.
רק תגידי...
איך את מכשפת אותו ככה ?
בטיזינג משעשע ?
בפיתוי זול ?
והכל,
למה? לעוד השפלה?
בעצם, אני לא כועסת עלייך, לא מאשימה ולא שומרת לך טינה.
רק מרחמת עלייך, על הכבוד הרמוס שלך, שכבר שכחת אותו בין
הסדינים, או סתם באיזה תא שירותים, כל כך הרבה השפלה, כבר אין
לך חיים,
כאילו שעמדת בחלון ראווה, והוא הצביע ואמר את זאת אני רוצה,
היא נראית לי נוחה, הדביק עלייך דף הוראות ובגדול רשם
"למבוגרים בלבד".
שמא ילדיו ירצו לשחק בך גם. את רק שלו, צריכה להיות פנויה
בשבילו תמיד.
את ממש חיה בטלנובלה, אה?
שהוא יעזוב אותי, את אשתו האהובה למען צעצוע המין שלו, אם הוא
גם ככה יכול להנות משני העולמות.
אני מקווה שהוא משקיע עלייך איזה בית מלון או פונדק דרכים מדי
פעם.
אני מודה שמגיע לך, נערה או ילדה יפיפיה.
אז מה ילדונת, מבוגרים עושים לך את זה?
אוהבת את הרגשת הסמכות האבהית הזו, הילדה הקטנה שמחכה שאבא רק
יבוא מהעבודה.
אך תהיי כנה, איזה ילדה תרצה שהאבא האהוב יתבייש בה בפרסיה ?

הוא נכנס לחדר השינה,
עיניו אמרו הכל,
הוא הבין,
הבין שאיבד הכל, את אהבתו ואף את יצרו.