23:00 הייתם בנקודת אספקה...
סה"כ פצוע אחד, איזה 3 קלומטר וקצת לקחת אותו, לא סיפור, בטוח
נהיה שם...
קודקוד משתיים, קודקוד משתיים.
רות המשך.
אני צריך הארכה של חודש וחצי, לפחות...
שתיים מקודקוד, איפה לעזאזל אתה חושב שאתה?! מה זה פה? טיול
שנתי?!
אני אגיד לך איפה אני נמצא, חברה שלי טסה עוד 20 דקות לתאילנד,
אני משתחרר עוד שבועיים וחצי ואני תקוע עם חבורה של סוג של
חיילים באמצע המדבר ומשחק במלחמות.
לא כל כך ברור לי איפה אני (ולמרבה הצער גם לנווט שלי), מה
שבטוח זה שאני לא ממש פה...
אוווף, תן לי כח, כח לעוף מעל כל זה, לראות את הכל כבר היום
במבט של עוד חודשיים, כשיפעת תחזור ונקום באמת לבוקר שאף אחד
לא צריך ללכת לשום מקום.
צריך זה רק לשירותים.
זאת עוצמה אמיתית,  היכולת לראות את ההווה בפרספקטיבה של זמן,
זה נותן לך באמת הפרדה ברורה בין עיקר לטפל, כח להתמיד, לקבל
בהבנה את כל בחני הפתע שזאת שמנהלת את העולם כל כך אוהבת לבחון
אותנו בהם ולהמשיך לחייך ולשיר גם באמצע שומקום כשחברה שלך טסה
לתאילנד ואתה עם פצוע על הגב.

הכרתי אותה בבית של כושי וולף, האחד והיחיד שעוד רבות יסופר
וידובר בו בגיליון זה של "עמית מנסה לכתוב ספר", אני הייתי
באמצע מסכם צפון שבשפה פשוטה יותר זה אומר שהחיילים שלי בדיוק
היו בשבוע שבו כל לילה הם יוצאים לטיול עם תיקים כבדים ואני
אוכל חומוס בג'יפ.
משפט ארוך מדי, אז ביום שלישי נסענו אני ורוטר (הסמל שלי)
ורותם (הבית קודקוד) לעיינות כברי לאכול חומוס עם נמרוד, ליבי
(חברתו) ויפעת (בדיעבד מסתבר חברתי).
היה אדיר, חופש אמיתי לכמה שעות, לשכב על מזרון מתנפח על הגב
כשהראש טבול במים, להביט על השמיים ולהתמלא בחופש, בעצם
להתרוקן מדאגות...
למחרת, בלי הרבה דברים שקרו באמצע, חוץ מזה שמצאתי את עצמי עם
תיק של 20 קילו על הגב מחפש פרופורציות בהרי הגליל, ליד
יובלים, יפעת באה לאסוף אותי ונסענו לשבת בנחל מירון (אולי
יתמזל מזלנו ונזכה לשידוך אצל רבי שמעון בר יוחאי). בוקרסים,
שמיכה, מיץ אשכוליות, חיוך שובב ועיניים שחדרו לי לתוך
הקישקע...
ביום חמישי אחרי שהספקתי לקרטע מהר חזון להר מצפה הימים, שבלי
להתבכיין, בקושי ים אחד רואים ממנו, סתם הרגליים עוד כואבות
וזה משפיע על אמינות הדיווח, מקום מדהים, ההר שאני הכי אוהב
בצפון וזו לי הפעם השלישית לעלות עליו. אז ביום חמישי ישנו,
אני ויפעת במעגן מיכאל בחדר של דבורה, חברה שלה, בבוקר כמובן
הייתי חייב לחזור לצבא. למחרת ישנו אצלה והיא בשבת בבוקר היתה
חייבת ללכת לעבודה, וביום שבת בערב, שלושה ימים לפני שהיא טסה
ויום אחד לפני שאני מתחיל את המסכם התוכנית היתה פשוטה:
אני מגיע אליה (לשבי ציון, שזה ליד נהריה)  בערך בשתיים בלילה,
ויוצא ממנה בערך בשש בבוקר מה שבסבירות  לא רעה אומר שבערך
ברבע לשבע אני אמצא את עצמי בתוך איזה עמוד תאורה באזור חיפה
ומכאן הכל ברור... חדר מיון, ועדה רפואית, שחרור מהצבא וביום
שלישי אני כבר על מטוס לתאילנד...
כן בטח, אני אטוס לתאילנד... לא סביר,אבל מה שאישה אחת יכולה
לעשות לגבר בארבעה ימים...
התוכנית הפשוטה הזאת כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם לא ממש עבדה,
במקום זה, הבוקר השלישי שקמנו ביחד ולא יכולנו להשאר במיטה היה
האחרון כנראה לחודשיים הקרובים לפחות.
אני חזרתי לבסיס ובאותו ערב התחלתי את החלק הראשון של המסע הלא
ארוך ולא קל אל השחרור, קוראים לו מסכם צוות, פחות או יותר 80
קילומטר של טיול בליל ירח מלא באזור ערד.
ויפעת... יפעת ממריאה עוד 20 דקות לתאילנד, לחודשיים של חופש
מוחלט, הוללות ושכרון חושים והשם יודע מה עוד, מה שבטוח, השבוע
הזה שהכרנו כנראה לא יחזיק אותה שלי בעולם שכולו סמים נופים
מסיבות וסקס.
קודקוד עולם, מה כבר ביקשתי? חודש וחצי הארכה? עזוב, שלושה
שבועות, תן להיות איתה קצת, להכיר כמו שצריך, לקום בוקר אחד
ליום שאף אחד בו לא ממהר, לטעום את החביתה שלה על הבוקר לעשות
לה איזה מסאז', שתדע שיש לה למה לחזור, אולי אפילו הייתי טס
איתה, מה יש?קצת זמן, זה הכל...
"בקשו ממני הכל, רק לא זמן", מי אמר את זה? נפוליאון, לא זוכר
כבר והוא בטוח כבר מת אז מה זה משנה, והיום הוא גם בטח מבין
שזמן זה לא הכל בחיים, פרספקטיבה זה הכל, אם יש לך פרספקטיבה
אתה לא צריך זמן, פרספקטיבה זה בעצם היכולת לנוע בזמן במחשבה
שלך.

שתיים קודקוד...
רות המשך קודקוד.
יש לך עוד 20 דקות הארכה, זה יוצא ביחד 40 דקות אם כבד לך מדי
לעשות את החישוב לבד, זה זמן אחרון ואתם תעמדו בו, ברור?
קודקוד משתיים, נעמוד כמו גדולים, נתראה בנקודת אספקה. (ואם לא
אז מה?מה שלא תעשה לי אני עוד שבועיים וחצי בבקו"ם).

אך מה יהיה איתי? אמא אומרת שכל דבר בא ללמד אותנו משהו, אז
מזל שיש לי עוד שבוע וחצי של טיולים ליליים שכאלה במשחקי מלחמה
לנסות ולהבין מה לעזאזל אני יכול ללמוד מהחוויה הזאת...
בינתיים שיצמצמו רווחים הנבלות, שיתחילו להראות כמו משהו ואם
אפשר עוד בקשה קטנה שהמשהו הזה יהיה חיילים. איך יוצא שאני
סוחב פה פצוע? אני קצין לעזאזל, אני כבר סחבתי מספיק פצועים
בחיים שלי...

טוב נניח שזה יהיה הפרק הראשון, אז לאן ממשיכים מכאן?
בטח כשאתה אומן ויוצר וכאלה יש לך השראה והארות מגניבות שפשוט
מוליכות אותך דרך העלילה אבל מה קורה כשאתה כותב ספר כדי לעשות
כסף?
הרי אני לא אומן ולא נעליים, אני עמית וגם זה יותר במשמעות של
עימות מאשר במשמעות של חבר...

פלחה"ן נחל, היחידה שהיא חלום, זאת בהחלט תפנית שלא ציפיתי לה
בשירות הצבאי שלי אבל אין ספק שהיא המשובחת שבתחנות שבהן
ביקרתי על מדים. משובחת לאו דווקא הטובה ביותר, זאת אומרת תלוי
מאיזו נקודת מבט בוחנים את כל העסק, יותר מדי פלסף פה, הכי
נהנתי פה, הכי הרגשתי חלק משמעותי וחוויתי את החוויות הכי
עוצמתיות.
לעניינינו, לפני כמה חודשים ישבתי עם גולן, מפל"ג האימונים של
היחידה, כבר לא זוכר איפה ולמה אבל דיברנו, אני וגולן מסתדרים
טוב, הוא אחד האחרונים שנשארו ביחידה שעוד אפשר לתקשר איתם.
אז דיברנו קצת על החיים ועל מה הוא רוצה לעשות אחרי הצבא ולפני
שיזדקן.
גולן רוצה חופש, כמו כל ילד בן 18 שכלאו אותו בבגדים ירוקים
והתחילו לצעוק עליו שטויות בתקווה שהוא יתרגל לזה מהר וישכח
מזה שפעם היו לו חיים משל עצמו... (אגב זה ששר "חיים משל עצמי"
לא עבר את התהליך הזה כנראה). ההבדל בין גולן לשאר האומללים פה
מסביב הוא שגולן לא רוצה לברוח, הוא באמת רוצה חופש ויותר מזה,
הוא גם חושב איך הוא יחיה את החופש הזה כשישתחרר מהצבא.
הוא הגדיר את זה הכי יפה ששמעתי עד כה: "אני רוצה עבודה שלא
תלויה במקום או בזמן, אני רוצה להיות סופר". בלי הרבה משחקים,
בלי השטויות של אני רוצה להביע את עצמי, להתבטא, להשפיע, להיות
מישהו או משהו בעולם הזה, סביר להניח שאני אאלץ לעבוד במשהו
כדי להתקיים ברמת החיים שאני רוצה לחיות בה, הדרך הכי טובה
שאני יכול לעשות את זה היא לכתוב ספרים.
קניתי ממנו את הרעיון, סתם, יותר נכון גנבתי אבל לא נראה לי
שממש אכפת לו כי הרי שנינו יודעים שאני לא ממש אצליח אבל שווה
לנסות, חוץ מזה יש מספיק מקום על המדף לספרים שלי ושלו גם יחד
(וגם לאנציקלופדיה העברית ולמילון אבן שושן כנראה).
אז לכתוב ספר בשביל כסף, כן זה מה שאני עושה עכשיו, כמו זונה
של אומנות.
ומה הנושא? מה זה משנה העיקר שיהיה קריא, מעניין וישאיר משפטים
כאלה נחמדים שאנשים יזכרו.
האמת שאם כבר ספר אז אני רוצה קצת יותר ממלך הטחינה ומלכת
הספגטי, משהו שישאר קצת, שיעזור אולי לאיזה איש או שניים,
שיפתח קצת את הראש אבל שישאר פרקטי, תכלס, אמיתי.
אני רוצה להיות מוכשר וזה כנראה לא יקרה, זה באמת מוגזם לצפות
מבנאדם שבארבע שנים האחרונות חושב בנדב"ר ומחלק כל דבר ל "אל
היעד",  "על היעד" ו"ניתוק מגע".
צבא זה יופי, כולם פה עוברים את זה... טוב הרוב... טוב חלק
גדול, יאללה שיזדיינו המשתמטים, בשבילי כל מי שלא עשה צבא
ויכול היה לעשות יכול לזרוק את כל הארון שלו למזוודה, לומר
לאמא תודה על כל השנים ולנסות לשחות לקפריסין כי אני לא מוכן
אפילו אוויר בשביל אבוב לתת לו, העיקר שילך.
פרובוקציות, אומרים שזה מתכון בטוח לרייטינג...
סתם אני מדבר פה לא ממקום שקול ובטוח לא מפרספקטיבה ראויה אבל
בהחלט מ-ה-ל-ב.
יש לנו שכנים פה בגדרה (יותר נכון היו), משפחה נחמדה, גרים
צמוד אלינו בוילה מפוארת עם בריכה מגניבה כזאת שעושים בה חוגים
בשחיה טיפולית או משהו בסגנון, בקיצור כסף לא חסר להם.
לפני כמה שנים האישה יושבת עם אמא שלי בחצר שלנו, אצלנו בבית
(הילדים בכיתה א ביחד), מספרת לה שהם עוברים לאוסטרליה, והן
מדברות אז אמא שלי מספרת שאני עוד מעט מתגייס וכל החששות מסביב
ואולי ככה ואולי ככה. מה אומרת לה החצופה הזאת (שיש לה בת ,
אפילו לא בן,בסביבת הגיל שלי)? יפה, אתם תשלחו את הבן שלכם
שישמור לנו על המדינה ואנחנו ניקח את הבת שלנו ונחזור עוד כמה
שנים כשהכל ירגע... שהשם יעזור, אם הייתי שומע אותה באותו רגע
הייתי פותח עליה כזה פה שלגור פה לידנו היא כבר לא היתה
חוזרת.
משגע אותי העניין הזה, לא מתחיל להתעסק עוד בהגדרות של מי
יהודי ומי לא, מי שייך פה לעם ומי לא, אבל בנאדם הגון, עם רמה
בסיסית ביותר, מינימלית של יושרה בלב, איך יכול לחיות פה בתופת
המדהימה הזאת (וזה הרי המקום הכי מדהים בעולם, החור הזה),
לראות איך אנשים מתים פה כמעט כל יום בתקופות מסויימות ולהגיד
אני לא נותן מעצמי. לא קונה את כל הסיפורים האלה של: אני אתרום
בדברים אחרים, אני לא מתאים להיות לוחם וכאלה מיני בלבולי מוח.
כמו שאני לא מחליט כמה מיסים בדיוק המדינה צריכה ממני או איזה
צבע אני חושב שהכי  מתאים לעצור בו ובאיזה להמשיך לנסוע ככה
אני לא מחליט במשך 3 שנים מה המדינה הכי צריכה שאני אעשה.
איך בנאדם קם בבוקר ומסתכל על עצמו בראי, מה הוא אומר לעצמו?
שהוא טוב יותר? שלו מגיע יותר? שהוא הכי מיוחד? יש בכיתה ו' את
השיר הזה שנותנים לכל ילד במסיבת סיום "אתה פלא", אז יש אנשים
שלקחו את זה קשה מדי כנראה, קצת בהגזמה...

טוב נרגעתי, שחררתי קצת קיטור ואפשר להמשיך, לאט לאט אני אלמד
מה לסנן ואם לא אז מי שיערוך את הזבל הזה תהיה לו הרבה
עבודה...