צועדת עד הדשא הרך,
רגליי היחפות לגמריי חשות בכל,
כל גבשושית אני רומסת,
מטפסת, על המפלט הגבוה ביותר.

בלי ידיים על הקצה,
הלא-רחוק למראה.
ואחרי שאני עוברת,
את הקשיים שבדרך,
מדליקה מצית ואיתה,
את מה שיכול להביא אותי,
לסוף דרכי.

גשם של מחטים מביאה עימה,
מביאה הרוח החורפית,
הרוח העצובה אך הערה,
וכמו עושה לי בכוונה,
מכוונת את המחטים אל פניי,
שכואבות אך אני,
אני את ראשי לא אזיז.

החשיכה יורדת אט-אט,
ותנועות חיים מהכבישים,
נרשמות בזכרוני,
אחרי הכל,
זה הדבר היחיד שנותר בי,
זיכרון.

והרוח מתחזקת,
היא מביאה עימה שרשרת מחטים,
הם בפניי פוגעים,
עד שידממו לגמריי.
ואני, אני את ראשי לא אזיז,
גם אם העץ יפגע בהן,
בפניי.

עדיין יושבת,
בדימיוני,
ברומו של עולם,
מחכה לזרד הבא,
שיפגע בפניי,
וביכולתי לשרוד,
יכולתי החזקה לשרוד.

דמעות של דם נוטפות מפניי,
והנה המחט הבאה פוגעת,
כל כך קשה הפגיעה,
אך אני, אני את ראשי לא אזיז.

מטע אורנים מחודדים
עודנו לפניי,
מגשש, מייחל,
לקרוב לפניי,
וכל זאת למרות,
שהדם שנקרש,
נעלם מהם,
ולא נותר עוד זכר,
מלבד אותן הצלקות,
שתמיד יכולו להעיד,
שהדם פקד גם את פניי,
מאותם אורנים בודדים,
בודדים אך רבים.

וכשארד מטה אל תחתית המפלט,
אל הדשא הרך,
כשרגליי היחפות יכולו להרגישו,
לרמוס את הגבשושיות הרבות,
אנצור עוד בליבי,
את אותה התחושה,
הציפייה,
למחט הבאה שתבוא.