קול כינור מייבב, לא רוצה ללכת.
עת הלילה יורד, הו כמה כואב.
הליכה שקטה שהפכה לריצה מהירה.
שם בעיר רחוקה היא ישבה בהתה.
מרפסות הבתים ושכנים צועקים.
נדנדות חורקות וילדות צוהלות.
השעון מתקתק והזמן לא עובר.
בניינים ישנים שהופכים לקלפים של בטון.
מסתכל עליהם עם חיוך מבויש.
אחד שם סוגר את הדלת ואחר ניראה מיואש.
הו תקתוק השעון בעיר שהלכה כבר לישון.
דלתות נסגרות,  חדרים חשוכים.
גב אל גב הם ילכו שוב לישון.
אהבות הם ידעו , נסיעות שם רצו.
העיר מתעוררת, אנשים שוב קמים.
ורצים לסופו של שבוע נוסף.
נדנדות חורקות וילדות צוהלות.
השעון מתקתק והזמן לו עובר.
כבר שנים עברו, אנשים התחלפו.
בתים ניבנו והעיר התפתחה.
האוויר שוב עומד, המחנק כה כבד.
חנויות נסגרות ומבזק חדשות.
השעון מתקתק ומזמן לא עוצר,
כך יורד לו עוד ליל על העיר.
כמו אתמול, כמו שילשום או בעצם כמו כל יום ראשון,
גב אל גב הם ילכו שוב לישון.
ימים בהירים לא תמיד נראים משמחים.
נדנדות חורקות וילדות צוהלות.
השעון מתקתק והזמן לא עובר.
האושר היה פה, כך אומרים ונגע גם בהם.
זה היה לפני  שנים.
בלילות עייפים, בימים שוכחים.
גב אל גב הם ילכו שוב לישון עם תקתוק השעון.
והזמן לו עובר והכאב שוב חוזר.
נדנדות שוב חורקות, ילדות צוהלות.
שם בעיר רחוקה או אולי כה קרובה
שהלכה שוב לישון גב אל גב.