היום תקומו ותעשו משהו טוב עם עצמכם, משהו טוב לעולם, ואל
תשכחו להרדם עם חיוך. טוב נו, תדלגו על מלאכת צחצוח השיניים,
כי מה יותר חשוב - העולם או השיניים שלך? הנה לכם שאלה קיומית.
האם הבקטריות, טורפי שיניכם, יתחשבו בכם היום? האם המוות האיטי
והתדרדרות העולם יחכו? ובכן, שניהם יחכו. אך היום אין מנוס,
היום עליכם לעשות משהו טוב כי לא עשיתם זה זמן רב.
נכון, תרמתם שקל לבחור האילם-חירש שעובר ברכבת הלוך ושוב, האל
יודע אם הוא באמת כך? ואם נשאל, האל יודע איזו חרפה תבוא
עלינו. אז נכון, לפני מספר חודשים, נרשמתם גם אתם לאתר של גרין
פיס וחתמתם על עצומה וירטואלית למען הקואלות שביערות הגשם. האם
עצרתם ושאלתם את עצמכם - האם בכלל, למען השם, יש קואלות ביערות
הגשם? נכון, זו השגרה שלכם, והיא רודפת אתכם עד זוב דם, ואתם
מתיישבים לחיקה ונרדמים עם חיוך של שובע על השפתיים, כי הנה,
עבר לו עוד יום חסר משמעות. הבטחון שבשגרה. אך זה שנים מטרידה
אתכם השאלה - מתי באמת תעשו מעשה טוב?

אז דילגתם על צחצוח השיניים וניגשתם לכספומט הקרוב. גם בכם
מקנן הפחד הזה של - האם הכרטיס יחזור אלי בשלום, או האם יופיעו
הכתוביות - 'הכרטיס נבלע, נא גש אל סניף הבנק שלך'. ולמרות
שחשבתם שנמלטת מלוע הכספומט החמדן- טעיתם. הוא מודיע לכם,
בטכניקת הפשטות המרשימה, שאין לכם כסף, אבל אתם לא שומעים דבר,
כמו האיש ברכבת. גזר הדין מתקרב, השערים נפתחים, האל יושב על
כס מלכות ושוט ארוך בידיו. "הייתם שובבים, צפו לעונש" הוא
אומר, "אבל היום אני מתכוון לעשות משהו טוב," אתם משיבים
בגמגום, "ובכן, 24 שעות לרשותכם, נצלו זאת או שאקרא לידידי
מהשאול, השטן!" וחרון אפו של האל ניכר.
וכמו הצלצול הגואל של בית הספר, הכספומט מצפצף לכם להוציא את
כרטיסכם, הנה הוא חוזר לידכם בשלום. תנשמו לרווחה, היום יש -
מחר אין. אתם הולכים ברחוב. לכאורה האוטובים עוברים, האנשים
מחייכים, או לא, המכוניות מפלסות בין הכבישים הרטובים וממעל
השמיים. דמיינו שונה ובכן. זהו הגהנום. מכאן אין דרך חזרה ורק
המוות יצילכם. הפכו את האנשים כשדים מהלכים ואת האוטובוסים
לרכבות שחורות ופיח שחור מהן, דמיינו את השמיים הצלולים כשמיי
אודם ונחילי אש בם. ואין אור, רק חושך. דמיינו את הקשישה
הנחמדה מחייכת אליכם. כעת התעוררו, היא פוערת את פיה בעיוות
מריר ומעט מאוד שיניים (מה גם שלא בריאות) ניכרות בפיה. היית
חושב שהשיניים שנותרו מתנדנדות ושעליה לפנות בדחיפות לאורטודנט
הקרוב, אך האישה מתעלה על הציפיות. אינה חושבת לעשות דבר מלבד
לפסוע אליך ולפתוח בשיחה קלילה. האם זהו רמז מאלוהים? אתה
חושב. האם עליך לתת לה כסף קטן? אולי מחסה? יש הרבה קשישים ללא
קורת גג או אורך חיים נורמלי בישראל. לבך נכמר, כן אתה. אני
מדברת אליך ורק אליך עכשיו. ולמרות שלפני מספר רגעים ייצגת כל
אנוש על פני האדמה, כעת תייצג את עצמך. בוא ואגלה לך סוד,
הקשישה מרחמת עלייך. אם תאזין לרגע, היא שואלת אותך משהו.
"תרצה לעלות אליי לדירה? יש לי כוס תה חמים וביסקוויטים. אתה
פשוט נראה לי קצת אבוד" מרב בהלה מעוצמת מילותיה אתה מסרב
לענות ובורח משם בחוסר נימוס.

היום הקודם עבר. כן, היום תעשה מעשה טוב. אלוהים וויתר לך
אתמול, אבל הזמן קצוב. ואולי הוא שלח לך את הזקנה כמסר קשה על
המוסר שלך, להידפק על דלתך בשש בבוקר. אתה מתעורר ומוותר על
הקפה בבוקר. כי מה יותר חשוב, הארומה הזו, המעניקה לך את
הצלילות המוחית, המרגיעה אותך לבוקר חדש מלא קפאין וניחוח
עמוק, או העולם הגוסס? כעת אתייחס לזקנה כ'העולם'. שניהם
אלמותיים ומאוד קצובים בזמן גם יחד. וגם ששניהם נרקבים יש בהם
קסם שאתה אינך רואה. אתה מחליט לפתוח את הדלת, כי גם בך מקננת
האפשרות שאולי אלה לא חלומות, אולי זו המציאות, אולי אלוהים
קיים ורואה הכל. אולי השטן יקום ויבלע אותך אל תחתית האדמה,
בדיוק כמו הכספומט החמדן. אך יש מפנה בלבך, וידך רועדת כשאתה
פותח את הדלת. כאשר עיניך נחות על עיניה של הזקנה, אתה מבחין
בכתמי הזמן. חיוכה אינו עובר דרכך ומוחך ריק. אתה רואה בה
קמטים ותסכול, געגועים לעבר שלא יחזור וריקנות של זקנים. זה
דוחה אותך. אתה מוציא את האקדח הישן והטוב ויורה בה. סתם כך.
איש פשוט יורה באישה זקנה.
לאחר שאתה מותיר אותה על השטיח לניגוב בוץ שמחוץ לדלת, מדממת
למוות, אתה ניגש לספה.

וכעת אני עוצמת את העיניים. כעת אתה זה אני והזקנה זו עצמי גם
כן. הרגתי את כל הטוב שבי וכעת אלוהים יכול לעשות בי כרצונו.
כי גם הזקנה שבי וגם הכיעור לא יוכלו על כוח השגרה הסתמית של
היום, בה אני מתכסה בנינוחות מדי יום, בה אני חושבת אולי, אולי
היום אעשה משהו טוב? וחיוך עולה על פני בהירדמי, חיוך של שלווה
והקלה, לראשונה מזה שנים. ניצחתי את העולם. לא כן?