זהו!!! הוצאתי זעקת שבר מגרוני הניחר אגלי רוק יורדים מצידי פי
נתקעים על זקני כמתאבד שהחליט באמצע הקפיצה שהביצים שלו לפתע
התכווצו ושהא בעצם מת מפחד לנוכח הרצפה הקטנטונת הזאת אי שם
שלושים מטר למטה.
זהו!!! זעקתי שוב, "אם את לא ממלאת את תפקידך אז זהו סופך אין
לך יותר מה לחפש אצלי!!"
העפתי את הגיטרה הצידה וצעדתי למטבח, גורר אותה איתי כאילו
הייתה עגל צעיר שמובל עכשיו לשחיטה, הבטתי בכיור בחיפושי אחר
סכין מתאימה לאירוע המתקרב, הכיור היה ריק חוץ מה כמה קליפות
בצל יתומות, הבטתי הצידה, שמאלה ליתר דיוק וקלטתי שם סכין,
הרמתי אותה והבטתי בלהב שלה, "לא לא מספיק חד" פסקתי נחרצות
צריך משהוא יותר חד, הרהרתי לעצמי, "או הנה סכין טובה" חייכתי
מרוצה.
הרמתי את הסכין השנייה אשר הייתה במגירת הכלים ושוב, הסכין
הייתה יותר קהה מחדה כזאת שעושה לי בעיות בחיתוך חמאה, כזאת
שאפילו להתגרד איתה זה בעייתי, "סכין מימיי הפלמ"ח" הפטרתי
ובטח גם היא שימשה לחיתוך מלפפון בלבד, הסכין השלישית כבר
הייתה יותר מתאימה לצרכיי אמנם כאשר אני חותך לי את הגזר של
הבוקר היא עושה מעט בעיות אבל אני חושב שאני אסתדר.
חיוך בננה עלה על שפתי, בקושי עוצר את עצמי מלהיפטר מהמטרד הזה
כאן במסדרון לסתום את הגולל על הכישלון הזאת אחת ולתמיד כאן
ועכשיו.
נכנסתי לחדר לקחתי לעצמי בקבוק ארק רק כדי להקל על העבודה
והתחלתי ללגום, לאחר כשתי כוסיות הארק החל לשחק נחום תקום עם
הכבד שלי וגרם לכך שריח הליקריש של האניס המתקתק הזה גורם לי
לתגובה לא רצונית להקיא את הביצה של הצהריים על השכנה למטה
בדיוק אחרי שהיא קיבלה את האוטו החדש, "מגיע לה" הרהרתי לעצמי
עיניין של קארמה מורבידית.
עצרתי את עצמי ונגשתי לעבודה, הבטתי בה כה קטנה ושברירית והיא
הביטה בי כאילו מתחננת על חייה המגיעים לקיצם הקצרצר, רק בת 22
וכבר מסיימת את תפקידה בעולם.
אבל אני לא אתפתה לתחנונים האלה שלה אני מנוי וגמור לסיים את
זה כאן ועכשיו, זו לא אשמתי שאין היא עוזרת לי כלל וכלל זו לא
אשמתי שבגללה אין אני יכול לעשות את האקורד C ושלא לדבר על Fm

מבלי לשמוע בזזזט קטנים כאלו, בגללה אני לא מצליח לנגן את "הגן
שלנו סגור" או את because וזה עוד אחרי שנה של אימונים, זו לא
אשמתי הרי אני נתתי את הלב והנשמה לאדמירה (הגיטרה) שלי, טוב,
כל דבר טוב חייב להיגמר וחוץ מזה לחיות בלי זרת זה סקסי חשבתי
לעצמי בעוד הסכין עושה את דרכה ומנתקת את "שושי" הזרת שלי אחת
ולתמיד.

מבוסס על סיפור אמיתי... טוב נו לא ממש.