חזרתי לתרפיה שלי-הכתיבה הזאת,
אני לא מבינה מה קורה לי
ואיך דמעות צצות כך סתם פתאום.

אני מצטערת, קשה לי להגיד שאני מצטערת,
וכשאני אומרת את זה, זה קורה בד"כ בציניות
שמובילה לבכי על הרוע שבי,
או מאידך-נאמר בצורה אמיתית וכנה-
שמובילה גם היא, לדמעות לא ברורות.

אז נכון-כשאני כותבת כאן עכשיו,
זה אחרי דמעות עצורות לא ברורות שכאלה,
מהסוג שבא רק כשממש טוב
אבל הן לא דמעות של שמחה.

אולי פחד כלשהו לאבד את מה שיש לי,
את האהבה הכל כך גדולה,
אולי הפחד מלהיפגע שהוא בעצם פחד בפני עצמו.

לא יודעת מה קורה לי, אני מנתקת את השיחה,
עיניי אדומות כאש הלהבה
מוצפות במי תהום שזועקים לצאת,
מסתכלת בראי מעל הכיור בשירותים
מסתכלת בעיניי ורואה את האודם,
חותכת חתיכה קטנה מנייר טואלט,
סופגת בעדינות את הדמעות העצורות
וחוזרת להיראות אותו דבר.

כמו תמיד-לא יודעת מה נשבר בי,
לא יודעת מה קורה, לא יודעת מה המקור
ולמה אני עושה את זה, לא מאשימה אף אחד
פרט את עצמי, אבל אחרי הכל גם אני לא אשמה.

אם רק הייתי יודעת מה קורה לי...


1.12.2005