ערן יושב אצלי בסלון בשבת בצהריים. הוא שותה קולה ומעשן
סיגריות. הוא חזר מטיול של חודשיים במזרח. תאילנד, הודו, טיבט,
מונגוליה וקצת סין. הוא נחת לפני יומיים ועוד לא הספיק לפרוק
את כל החבילות עם הדברים.
הוא מכבה סיגריה במאפרה וישר מוציא חדשה, מכניס אותה לפה
ומדליק עם המצית הזולה שתחובה בתוך הצלופן של הקופסא.
"אתה יודע," אני אומר לו, " חשבתי שהטיול הזה קצת ירגיע לך את
העישון-שרשרת."
"איזה," הוא עונה לי מתוך מסך עשן שמתפוגג לאט בינינו, "אבל
תדע לך ששם לא נגעתי בסיגריות," הוא שולח אצבעות לקופסא,
ומפליק אותה לקצה השולחן. "לא סיגריות כאלה בכל מקרה," הוא
שולח לי מבט מחויך, אבל העייפות שלו קצת מוחקת את האפקט. "לא
ישנתי שלושה ימים, אני אומר לך. עוד ביום האחרון בדלהי, מאז
אני עוד ער. ג'ט-לג מטורף, אחי. ורק נחתי, ישר הפיגוע הזה
בחדרה. חלאס, כמה אפשר?"
אני מוזג לשנינו קולה ומשאיר את הבקבוק פתוח. במילא לא נשאר שם
אפילו לחצי כוס.
"אבל עזוב אותך שטויות, הייתי באמצע סיפור," הוא אומר ונשען
אחורה על הספה, מתיישב ישיבה מזרחית ומאזן את המאפרה הכבדה על
ברך ימין ואת הכוס על ברך שמאל.
"שומע, היינו שמה בהרים, בצפון, ליד הגבול של טיבט בערך, אזור
פראי חבל על הזמן. הישראלית הזאת, נוגה, שסיפרתי לך, השני
גרמנים שהיו איתנו מהודו ועוד שני מדריכים מהמקום. חבל הרים
מטורף, באמת, לא ראיתי דבר כזה, יערות מכל הצדדים ורחוק רחוק
הרים כאלה, שחותכים את העננים כמו כלום. אתה מסתכל ימינה
שמאלה, כאילו ציירו לך את הנוף. תאמין לי, אם רק לא היתה
מתקלקלת לי המצלמה הדיגיטלית המזוינת הזאת...
בכל מקרה, אנחנו יוצאים באיזה בוקר, לטרק שמה על אחד מההרים,
באמצע שלו יש אזור די מישורי, עם חורשה גדולה כזאת, אמרו לנו
יש שם מעיינות חמים, משהו שווה. כל האזור מלא הרי געש כבויים.

בכל מקרה, קמים בבוקר, אורזים פה שם, אוכלים ארוחת בוקר
ויוצאים. באמת אזור יפה. עליה קריעה, אבל שווה את המאמץ. נוגה
הזאת יותר בכושר ממני ומהגרמנים, הולכת כל הדרך עם המדריך
שמקדימה, כמו כלום.
בכל מקרה, בצהריים אנחנו עוצרים ככה באיזה אזור יחסית נוח,
מכינים קצת אוכל, מדליקים אש, אתה יודע. אנחנו יושבים, המדריך
היותר מבוגר מצביע לאיזה אזור קצת בהמשך למעלה. הוא אומר שיש
שם ברכות מינרלים כאלה, חמות, משהו שווה. טוב, מפה לשם אנחנו
גומרים לאכול, אורזים הכול, ממשיכים ללכת.
הולכים ככה איזה שעה וקצת, מגיעים לאיזה אזור חשוף בהר, ואתה
רואה באמצע בריכה, מה בריכה, ג'קוזי טבעי אני אומר לך, עם אדים
חמים ומים מבעבעים מהסלע והכול. לא היה חורף, לא היה שלג או
משהו, גם ההר לא כזה גבוה, אבל היתה רוח קרה, והמים נראו די
מזמינים. בכל מקרה, אני ונוגה והגרמנים מחליפים לבגדי ים
ונכנסים פנימה, המדריכים יושבים בצד, אחד מעשן לו מקטרת, השני
נרדם. וואללה, אחי, כיף כיף, יענו. בריכות מינרלים כמו
בחמת-גדר כאלה? עם הריח של הגופרית, והכול. בקיצור, אחרי עשרים
דקות ככה אנחנו יוצאים, פורשים מגבות, נשכבים, בסבבה לגמרי.
אז המדריך היותר מבוגר, זה שישן לו עד עכשיו, מתעורר ואומר לנו
שהוא רוצה לספר לנו על המקום הזה.
קלוט.
הוא מספר לנו שפעם כל האזור הזה היה שומם. זאת אומרת אפילו
יותר שומם מעכשיו. פעם איזה גנרל מאיזו מדינה עבר פה בסביבה,
בדרך לאיזו מלחמה, ואמר לעצמו שאם הוא חוזר חי, הוא מבקש
מהקיסר שלו חלקה קטנה ליד ההר הזה, וחי שם את כל שאר החיים
שלו.
בכל מקרה, הגנרל הזה מנצח במלחמה, ולא רק זה, גם המלך שהוא
מביס נותן לו את הבת שלו לאישה. והבת הזאת היא אחת הנשים הכי
יפות בארץ ההיא ובכל הארצות מסביב. הגנרל חוזר עם הנסיכה הזאת,
הקיסר שלו מקבל אותו בכבוד, וכשהוא שומע את הבקשה של הגנרל,
הוא בשמחה נותן לו את כל מה שהוא מבקש, בונה לו בית מפואר,
שולח לו משרתים מהארמון שלו וכל זה.
אז ככה הם חיים, הגנרל והנסיכה, שנים על גבי שנים. הגנרל מזדקן
לו לאט, נעשה אדם זקן, מבלה את כל הימים שלו בגינה המפוארת של
הבית, מצייר ציורים של הצמחים, העצים ושל אשתו הנסיכה, שלמרות
כל השנים האלה, כאילו לא הזדקנה אפילו ביום. הגנרל מאוהב
בנסיכה, והוא אוהב אותה יותר ממה שאי פעם הוא אהב את המלחמה,
את הכסף, הזהב ואת כל העננים שבשמיים, הוא מאושר.
בכל מקרה, ככה זה ממשיך, לגנרל הזקן ולנסיכה אין ילדים,
ומשרתים באים ומשרתים הולכים והזמן עובר. הגנרל מגדל זקן אפור
וארוך, אבל השערות של אשתו נשארות שחורות כמו בפעם הראשונה
שראה אותה.
יום אחד הנסיכה, אשתו של הגנרל, לא קמה מהמיטה בבוקר. היא
נעשית חולה, ותוך כמה שבועות קצרים היא מתה. ככה. הגנרל לא
יודע מה לעשות. ימים שלמים הוא יושב במיטה שלו, מחזיק את
הכותונת הלבנה של אשתו ובוכה וצורח לשמים. בלילות, כשכל
המשרתים כבר ישנים, הוא מתהלך בבית הריק, עדיין מחזיק את
הבגדים של אשתו המתה, מנסה למצוא איזו שערה שלה בפינה של חדר,
או איזה סימן של יד, משב אוויר שהיא נשמה, משהו. הוא עובר קורה
קורה, לבנה לבנה, נוגע, מריח, מחפש בלי הפסקה. ככה שלושה
שבועות. יום אחד, כשהוא כבר מבין שלא נשאר לנסיכה המתה שום זכר
בבית הוא קם, לוקח את החרב הישנה שלו ויוצא לגינה. הוא כורת את
כל העצים, משחית את כל הצמחים שהקיסר הביא לו במתנה מהקצה השני
של העולם, וכשהוא מסיים הוא זורק את החרב שלו לנהר. הוא חוזר
הביתה ואומר לכל המשרתים לאסוף את החפצים שלהם, לקחת סוסים
מהאורווה ולרכב אל העיר הקרובה, לחפש שם בוס חדש. הוא לוקח את
כל הבגדים, שלו ושל אשתו, את כל השטיחים, השמיכות, הכול, מכין
ערימה ומדליק.
הבית שלו נשרף יום ולילה שלמים, והוא עומד בגינה ההרוסה שלו
ומסתכל על הכול מתמוטט. בבוקר שלמחרת הוא יוצא ומתחיל ללכת.
ככה הוא מסתובב בארץ הקטנה הזו, לא מתקרב לכפרים שבסביבה, רק
הולך במישורים, ביערות ובגבעות, לבד. הוא לא אוכל ולא שותה,
ורק מדי פעם עוצר באיזו דרך, נופל ונשכב, מניח בעדינות יד על
האדמה, מנסה למצוא איזה סימן שדומה לנעל של אשתו, אולי לכף
הרגל שלה. אנשים שפוגשים אותו בדרכים הצרות של המחוז לא
מסתכלים לו בעיניים, וכבר לא מציעים אוכל או עזרה. בפונדקים
הקטנים אנשים יושבים מסביב לאח ומספרים על הזקן שעובר בדרכים,
מחבק סלעים ועצים ולוחש להם את השם של אשתו המתה.
באחד מהפונדקים האלה יושבת לה בפינה אישה זקנה אחת, שמקשיבה
לכל הסיפורים של הנוודים והסוחרים ומחליטה לעשות משהו. לילה
אחד היא יוצאת אל השדות, שם היא שמעה שהגנרל ישן. היא מוצאת
אותו שוכב מתחת לאיזה עץ רקוב ומת ומבלי להעיר אותו היא מניחה
בתוך ידו פתק. בפתק כתוב:'את אשתך כבר לא תמצא בשום מקום על
האדמה הזאת, גנרל, אבל את חום האהבה שלה תוכל למצוא בבריכה
החמה שבהר.'
הגנרל הזקן מתעורר בבוקר ומוצא את הפתק שהשאירה האישה. הוא
מכיר את ההר, בצילו עמד פעם ביתו. הוא קם והולך. החורף הגיע אל
המחוז, והגשם והרוח מלווים אותו בדרכו. כל העלייה במעלה ההר
הוא דורך יחף בתוך שלג חדש, והאבנים החלקלקות מכפור גורמות לו
להחליק ולהיפצע, אבל הוא לא עוצר.
הגנרל הזקן מגיע אל הבריכה לפנות ערב. הוא נעצר ומתיישב על
סלע, תשוש ומתנשף, מביט סביבו ורואה את העמק ממנו בא, צבוע
באור הכתום של השקיעה. מאחוריו, בתוך הצל הגדול שמטיל ההר,
עומדות הריסות ביתו. הגנרל מתקרב אל הבריכה, ואדי המים החמים
מלטפים את פניו, שמחורצות מלכלוך ודמעות. הזקן מוריד מעליו את
שאריות הבגדים הקרועים ונופל אל תוך הבריכה.
האגדה מספרת שבתוך המים החמים האלה עמד הגנרל הזקן והניע את
זרועותיו באיטיות סביב עצמו, עיניו עצומות, והוא רוקד לו עם
אשתו בליל כלולותיהם, מחזיק את ידיה העדינות, מחבק את גופה
החם, וישן איתה לילות אינספור, גוף נוגע בגוף."
ערן מועך את הסיגריה שלו לתוך המאפרה, מניח אותה על השולחן
וגומר את שארית הקולה מהכוס שלו. הוא קם ומניח לי יד על הכתף.

"אז מה שאני אומר זה, אולי גם אתה צריך קצת חופש, ככה לנקות
ת'ראש. מה, לא?"
אני לא עונה לו, רק קם ומלווה אותו לדלת. הוא יוצא החוצה,
ומבטיח שהוא עוד יתקשר היום בערב, כי לא נראה לו שהוא הולך
לישון בקרוב במילא, לפחות לא בעשרים וארבע שעות הקרובות. ערן
נבלע בתוך חדר המדרגות החשוך, ועד שאני מדליק את האור, הוא כבר
לא שם.
כשאני חוזר אל חדר השינה, אור הצהריים שבחלון כבר התחלף
לדמדומים אפורים. המזוודות שלה עומדות בערימה צפופה בפינת
החדר. היא אמרה שאבא שלה או אחיה הגדול אמורים לבוא לקחת אותם
מחר בבוקר, והיא תיתן להם את המפתח שלה אז אני לא צריך להיות
בדירה כשהם יבואו.
אני חוזר לסלון. ערן שכח את הסיגריות שלו על השולחן. אני לוקח
את המצית וחוזר לחדר השינה. אני קורע רצועה מאחד העיתונים
מהערימה שעל המיטה ומדליק. העיתון נשרף מהר, פתיתי אפר שחורים
מצטברים לרגלי. אני זורק את העיתון הבוער לכיוון המזוודות אבל
הוא לא מגיע לשם, ורק נופל לרצפה ונכבה מעצמו.