ימים מוזרים, שעות מוזרות, דקות מוזרות.
מה קורה פה, מה הולך פה, לאן אני הולך, לאן כולם הולכים.
מרגיש חלק מהעדר, מרגיש כבשה שחורה בעצם לא מרגיש בכלל.
אומרים אין ציפיות אין אכזבות, לי אין ציפיות אבל אין
התרגשות.
אין שמחה, רק מוות בעצם, אני לא מת אבל אני גם לא חי סתם עומד
נושם.
הלב עכשיו רק מחלק דם לכל הגוף. לידיים, כן, מרגיש אותם.
לרגליים, כן, מרגיש אותם.
לבטן, לחזה, גם לזין. ואני מרגיש הכל, גם למוח קצת. הוא לא
עושה הרבה. אומר ליד להרים את
כוס המים, והנה אני שותה, מרגיש טעם, טעים. בסדר. נחמד. עדיף
באמת כוס בירה. מפריע, לא
לא מפריע, לא משפיע, לא אכפת גם.
אבל הדבר היחיד שהלב לא מפעיל זה את הכעס, את השמחה, העצב,
הקנאה, וכל הדברים
האלה שנקראים רגשות. אומרים זה רע, כי יש עצב, קנאה וכעס.
אומרים זה טוב,
כי יש שמחה ואושר, אבל אני, אני כבר לא יודע, לא זוכר, אני לא
מרגיש כלום.
דברים קרו, דברים השתנו, בעצם לא, הכל נשאר אותו דבר, רק לי
כבר לא אכפת
שבאמת שום דבר לא השתנה.