בזמן שהם הרביצו לה כל מה שהיא ניסתה לעשות היה ללכת בשקט
הבייתה... ילדה רגילה בת 13 שחוזרת אחרי יום לימודים, היא לא
עשתה להם כלום. כשלבסוף עזבו אותה שוכבת על הרצפה מדממת היא
פשוט קמה והלכה הבייתה. כשהגיעה כל מה שיכלה לחשוב עליו היה:
"איך לעזאזל זה קרה לי?"


שנה קודם לכן...


היא הייתה ילדה מסכנה. לא היו לה חברים. וגם לבית היא לא אהבה
לחזור לבית שם ההורים שלה היו מכריחים אותה לעשות שיעורי בית
ולתת לה ברגע שהיא מסיימת עוד דברים שלא קשורים ללימודים כדי,
כפי שאמא שלה אמרה, "אכפת לנו ממך ואנחנו רוצים שיהיה לך יותר
קל בעתיד..." תמיד באותם רגעים שאלה בליבה: "אבל מה אם עכשיו?"



בבוקר היא יצאה לבית הספר... "אל תשכחי לקחת הסנדוויץ' שהכנתי
לך, שרון" אמרה אימה. "אבל אמא... כל יום את מכינה אותם עם
גבינה, נמאס לי כבר מגבינה... למה את לא יכולה לקנות לי
שוקולד... שיהיה לי כמו כולם??" "את יודעת טוב מאוד שאנחנו לא
אוכלים אוכל תעשייתי, זה יותר בריא"... "אמא פולנייה!!" חשבה
בליבה שרון בשעה שיצאה לבית הספר.


היא הייתה ביישנית ולכן לא הצליחה לרכוש לעצמה חברים... לא היה
לה אכפת מאיך שהיא נראית והיא לא השקיעה במראה שלה הרבה, אף
אחד לא לימד אותה אחרת, לאמא שלה לא היה אכפת. בגלל הלימודים
הנוספים בבית תמיד הייתה מתקדמת יותר משאר הכיתה וכולם נהגו
לכנות אותה "החרשנית של הכיתה..." אפילו שהיא בכלל שנאה את
הלימודים.


היא שנאה את המקום שבו היא גרה, גבעת זאב, כשהיא נזכרה מאוחר
יותר באותה תקופה הבינה שהאנשים סביבה היו לא בסדר ולא היא,
אבל באותה תקופה לא ידעה זאת.


עבר זמן ולאט לאט התדמית שלה התחזקה... כך שכל יום כאשר נכנסה
לכיתה התלמידים היו מתרחקים ממנה. היא למדה לקבל את זה ולהתרחק
ולהתנתק. יום אחד כאשר נכנסה לכיתה, קראה לה סיוון, "היי!
חנונית!! בואי הנה ותנקי לי את השולחן! מהר!" "תעזבי אותי
בשקט..." סננה שרון. "את מתחצפת?? אלי??!!" קראה אליה סיוון...
"אני יראה לך מה זה!" ודחפה את שרון. שרון נתקלה בשולחן ונפלה
על הרצפה הקרה. "מה את עושה?!?" צעקה שלומית על סיוון. "תעזבי
אותה בשקט. היא לא עשתה לך כלום!"


זמן עבר ושלומית המשיכה להגן על שרון. למרות כל מה שאמרו עליה
בכיתה, ושהמעמד החברתי שלה ירד. היא נהפכה להיות החברה הטובה
ביותר של שרון. שרון, במקום לחזור הבייתה לשיעורים של אמא שלה
ולבדיקות מחברות של אבא, הייתה הולכת לשלומית והיו משחקות יחד.



חצי שנה עברה כשהיא שמעה בחדשות ש"מטאליקה הולכים להופיע
בהופעה חיה בארץ בפארק הירקון!". אז היא לא שמעה מוזיקה בגלל
שההורים שלה לא קנו כבלים כדי ש"הילדה תלמד במקום לבזבז את
הזמן שלה על שטויות. " כפי שאביה היה אומר פעמים כה רבות.
"נשמע נחמד" חשבה שרון לעצמה, "אולי כדאי ללכת להופעה. אולי
אני ימצא לי שם חברים."


"שולמית!! את באה להופעה של מטאליקה?? היא בעוד שבוע!!"
"איכסא!! על מה את מדברת!!" אמרה שולמית, "את לא יודעת
שמטאליקה זו להקה ששומעים פריקים!!?!" "למי אכפת מי שומע? אני
רוצה ללכת", ענתה שרון. סיוון שעמדה בצד שמעה את הוויכוח ומייד
חשבה לעצמה: "הנה הזדמנות להיות יותר מקובלת, אני יספר לכולם
ששרון שומעת את מטאליקה וכולם יאהבו אותי יותר."



שבוע לאחר מכן שרון לא הלכה להופעה של מטאליקה כפי שהציעה
שולמית, היא בכל זאת החברה הכי טובה שלה. ואז זה התחיל, בהתחלה
היו אלה סתם עקיצות בשיעורים ובהפסקות. "פריקית!" צעק מישהו
שאותו היא לא הכירה, "מה את עושה פה... לכי לשחוט חתול או
משהו!". ככל שעבר הזמן זה רק התחזק, בהתחלה היא רק התעלמה
ובכלל לא הבינה למה כולם עושים לה את זה. יום אחד כשהגיעה
לביה"ס ראתה על כסאה פתק ועליו היה כתוב: "זהירות! פריקית
לפניך!" היא ברחה הבייתה. כבר לא היה לה לאן לברוח, רק
לשולמית. אבל ככל שהיא המשיכה התחילו להימאס אחת על השנייה עד
שרבו יום אחד. מאז שולמית כבר לא הגנה עליה.


היא יצאה החוצה אחרי עוד יום שאותו בילתה בבכי בשירותים,
בתקווה שאולי מישהו יעזור לה, יבוא לנחם אותה. "למה כולם
נטפלים אליי!?!?" צעקה. היא חזרה הבייתה רק כדי להשתעמם תחת
שיעורי הבית של אמא שלה ושל הביה"ס. "יומני היקר, היום ראיתי
תלמיד מקובל וחמוד, הלוואי והוא רק היה מדבר איתי. מחר אני
יאזור אומץ וייתן לו פתק עם לב." היא התחילה לכתוב. ומייד זרקה
את היומן כדי שאמא שלה לא תראה, היא הרי נהגה לבדוק את כל
המחברות והספרים שלה.


למחרת היא שלחה פתק עם לב לאורן, בהפסקה מצאה פתק בתיקה: "שרון
היקרה, לא ידעתי שאת מרגישה כך כלפיי, בואי ניפגש בסוף
הלימודים ליד השער הירוק." כל היום הייתה כל כך שמחה שלא שמה
לב לעובדה שהוא לא דיבר איתה ומסביבה כל הזמן אנשים לחשו, היא
הייתה ילדה תמימה.


בסוף הלימודים היא ממש רצה לשער הירוק, היא לא ידעה מה תגיד
אבל כל מה שיכלה לחשוב עליו הייתה הפגישה שמצפה לה. היא חיכתה.
וחיכתה. וחיכתה. לאחר 3 שעות של ציפייה ראתה 4 דמויות מתקרבות.
"אחותי... את לא מבינה שעבדו עליך!!? לכי כבר הבייתה. " בשעה
שאמר זאת הוא התקרב עם שלושת חבריו לכיוונה. היא התחילה ללכת
לכיוון ביתה אבל הם חסמו לה את הדרך. "לאן את הולכת? להקריב
חתולות לשטן??... בואי הנה. אני יודע מה את באמת רוצה
לעשות..." אמר ומשך בשערותיה לכיוונו. "מה אתה עושה!?!" היא
כמעט בכתה מהכאב החד. "תעזוב אותי בשקט!! אני רק רוצה ללכת
הבייתה!!" הוא עזב אותה והיא נפלה לרצפה. הברך שלה פגע במדרכת
האספלט והתחיל לדמם. היא נסתה לברוח אבל הם התחילו להכות אותה.
"פריקית!!" "איכסא!!" "זנזונת!!"


בזמן שהם הרביצו לה כל מה שהיא ניסתה לעשות היה ללכת בשקט
הבייתה... ילדה רגילה בת 13 שחוזרת אחרי יום לימודים, היא לא
עשתה להם כלום. כשלבסוף עזבו אותה שוכבת על הרצפה מדממת היא
פשוט קמה והלכה הבייתה.


כמו תמיד.