קולו של לב שבור, הוא קול שלא שומעים
מבחוץ הכל בסדר, ובפנים אט אט נובלים
עם כל יום שעובר, עוד ניצוץ נכבה
העיניים מתרוקנות ונשארת רק העטיפה,
- כן הכל בסדר, לא כלום לא קרה...
עונה הכל ברצף, כחלק מהשיגרה,
לרוב עובר היום, וכבר מתרגלים להרגשה
עד שבא הרגע שבו היא תופסת שוב, בהפתעה.
פתאום הכל חוזר, כל חיוך, כל נגיעה
ואין מה לעשות מלבד להתמודד עם הידיעה.
לעולם לא תהיה שלי
לא משנה כמה אני רוצה,
לעולם לא תהיה איתי
לא משנה כמה אני בוכה.
ובכל יום שעובר, אני בוכה רק קצת פחות
מתחזקת מכל יום, עד שכבר לא יהיו דמעות
מתחילה כמו תינוק, ללכת מההתחלה
בצעדים קטנים, מנסה להימנע מהנפילה
מילים אחרונות אלו, הן בעצם הפרדה,
זו דרכי לסלוח, גם אם זה לא היה בכוונה.
לעולם לא תדע כמה רציתי...
לעולם לא תדע כמה בכיתי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.