כשחור צילו של לובן
הם עומדים זה לצד זה.
שרביטיהם מונפים,
הנוכחים נסים.
אחד על השני קורא תיגר,
מאיים קללה להטיל.
לפגוע, להרוס, להרוג,
כל זאת רק כדי להיות הצודק.

ושרביטיהם מורמים,
פיהם נפתח בצעקה אילמת,
אך חרש הלובן עומד, כמקווה
שדבר מה יעצור אותם.
הם עומדים.
שרביטיהם מונפים.
כלובן בצילו של השחור,
האחד מחכה לדבר מה,
משכנע את השני לחכות גם כן,
דבר שיגרום להם להתנהג אחרת,
ימנע מהם לפגוע, להרוס, להרוג.

השחור בבוז ניצב, שרביטו עוד בידו.
מביט בלובן צילו, מביט השמיימה,
צופה מזווית עינו בציפור המלחמה,
מלחש מילות חיבה כלפיה,
מסמן לה להתקרב.

הלובן בתקווה ניצב, שרביטו בהיכון מיותר,
בצללים הוא מביט, באפילה שבה ישועה.
יודע שדבר מה יבוא להצילם.
ימנעם מפגיעה, הריסה והריגה.
לוחש מילות חיבה כלפיו.

אך הוא לא בא.
המלחמה עודנה חגה,
מעל הצללים היא מסתובבת,
עומדת לצלול בצווחה מסמרת שיער.
עומדת להטיל קללות מפי הלובן והשחור,
העומדים זה בצילו של זה.
מחכים לשווא.

הארי ו-וולדמורט עפ"י תקוותיה של ילדה קטנה לספר השביעי.