לפעמים זה היה בתדירות יומית, ולעיתים היא חיכתה שבועות ואף
חודשים עד שנטלה את העט בידה והחלה משרבטת מילים שזרמו כמו מים
על גבי הדפים.
היא כתבה בעיקר כשהיה לה רע, כאשר הרגישה שהתסכול והייאוש
תופסים את מקום האויר ולא משאירים לה כמעט כלום. אז, ברגעים
אלו היא נכנסה לעולמה שלה. שם היה מותר לבכות בקול רם, לצרוח
מעל גג הבניין, להתנפל על אנשים ולהיות מה שבה לה.
לפעמים הייתה מטיילת שעות בשדה ירוק ורחב ידיים מלא בפרחים
קטנים אדומים וצהובים, שמיים שעוטפים בחמימות נעימה ומרגיעה,
ולפעמים הייתה נמצאת בתוך סופת גשמים עזה, לבדה, עומדת בגשם
ותוהה - לאן?
היא אהבה את הטיולים בעולם שלה. הם עזרו לה ונתנו לה כוח. שם
יכלה לדבר בלי שישפטו אותה, הקולות שם לא זעקו מכל עבר: "את
חלשה, תסתכלי טוב יותר, אולי תזהרי?" שם, בעולם שלה, רק הקשיבו
וליטפו. חייכו חיוך אוהב והבינו.
עינייה חומות ורכות היו שקופות לעולם ותמיד הסגירו את הרגשתה.
כשהייתה עצובה עינייה היו כבויות ומושפלות. ניתן היה לראות
כיצד הדמעות זולגות להן מבפנים. וכשאהבה ושמחה, הניצוץ בעינייה
האיר את הרחוב כולו וחיוכה הרחב שימח את הסובבים אותה.
כזאת היא, אותה נערה שעל גבי דפים רבים בנתה את עצמה.
כל יום כל שעה זה נבנה
עוד לבנה קטנה מונחת בעדינות
והיא מחייכת שלווה ומבינה
עוד קומה, עוד דמעה
עוד חיוך, נגיעה - שמחה!
כל שנה היא גבוהה יותר
מבינה יותר ואולי... בטוחה
יותר.
לומדת מעצמה ועליה
אוהבת, כועסת
נוגעת בועטת
פעם חזק ופעם חלש
פעם באהבה ופעם בשנאה
וכך - עוד שלב נבנה...
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.