|
בחלומי עמדנו מול בית קפה סגור זה או אחר
שכיסאותיו ניצבו ערומים זה על זה בחוץ.
לקחתי שני כיסאות והסבתי לשולחן הריק
ואתה רק הבטת בי במבט סתום.
בעיני רוחי היה המקום הומה אדם
וסעדנו מכל טוב.
ניחוחות קפה וטבק מילאו את האוויר
והחלל התמלא בשחוק נשים יפות.
בהבחינותי את מבטך הבטתי שוב סביב
והמקום לא היה עוד
לא הסעודה ולא הניחוחות
וגם לא בת צחוק או הדהוד של מוסיקה.
לא נותר דבר מלבדי ומלבדך וערימת הכסאות.
התעוררתי עם דמעות בעיניי
וידעתי היטב
שלא בשל התנפצות האשלייה בכיתי
ולא מפני שחששתי שהשתבשה עליי דעתי.
בכיתי כי ידעתי
שאם מסב היית עמי אל השולחן
הכל היה נראה אחרת. |
|
|
הזמן עובר כל כך
לאט עד שאני לא
מרגיש אותו
אנתרופולוג
קליני |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.