אני ממש מקנאה בכל האנשים האלה שיודעים לכתוב, שפשוט יושבים
להם מול הדף ותוך שניות כותבים סיפור, פואמה או אפילו סתם כמה
שורות שיש להם משמעות.
ואני עדיין מחפשת משמעות, עדיין מחפשת משהו לכתוב.
אני ממש מקנאה בכל אותם אנשים שעושים רק מה שהם רוצים, בלי
לחשבן לאף אחד, בלי לדאוג מה אנשים יגידו, או איך הם יקבלו
אותי אח"כ,   ואני פשוט חיה בפחד מתמיד של לאכזב את כולם, וזה
כ"כ עושה אותי צבועה וזה הופך אותי למישהי אחרת.
עד לפני כמה ימים ממש קנאתי במי שתהיה איתך, שמישהי אחרת
תתעורר לידך ותראה את החיוך שלך, ממש קנאתי, כל מחשבה עליך
גרמה לי לבכות.
כבר התגברתי עליך, אבל משום מה אני מתעקשת כדי להכניס אותך לכל
מקום בחיי, כולל הדף הזה, אבל היום אני מקדישה את המחשבה הזאת
למישהו אחר.
זה כואב להתנתק מאנשים, במיוחד כאלה שליוו אותך הרבה זמן, אבל
לפעמים אין ברירה, החיים הם כמו נהר -  אתה צריך לשחות עם הזרם
או לשחות נגדו, אבל אל תתן לשום דבר למשוך אותך למטה, את
העשבים השוטים צריך לעקור, והלילה אני עוקרת אותך.
הלילה אני משחררת את העבר שלי, עם המון כאב ועם המון אהבה,
ומתגעגעת ומתחרטת והכל ביחד, אבל אני חייבת, חייבת לעקור את
העבר.
אני לא יכולה להתכחש אליך, ולטעות שעשינו, אבל אני רוצה לשחות,
אני לא רוצה לטבוע - פעם רציתי היום כבר לא.
והנה, אני מסתכלת על עצמי, עוד לא התחלתי את החיים וכבר מרגישה
שמציתי , כנראה שבכיתי קצת יותר מידי.
ואני הלילה מוחקת את העבר, אני לא יודעת מה יהיה ואיך יהיה,
אבל רק עובדה אחת נשארת קיימת - אני כ"כ מקנאה בכל אלה שיודעים
לכתוב.