ההומור ידוע בגווניו הרבים: מפיג מתח, מרכך עצב, מבדר, שנון,
מכניס נימה קלילה לנושאים רציניים. יש כל כך הרבה צדדים לרגש
זה שאותו אנחנו מנציחים, לא בספרים אלא דווקא ביום יום. כאשר
האדם צוחק הוא שונה מהחיה ושונה מכל יצירה אחרת. הצחוק לא
מצריך הרבה מחשבה, לפעמים כן, אבל כיום - בעידן הטכנולוגי -
הומור הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. אולם, לפעמים הוא גם פוגע
כשאיננו "במקום" או במינון "הנכון". הנה כמה דוגמאות של הומור
שנודעו או שידועים לי בחיים, כולם אמת או לפחות אמורים להיות.

דוגמה אחת להומור שמפיג מתח אך גם צוחק על דברים קשים הוא
בצבא. לפני כמה שנים ראיתי בטלוויזיה איך חיילים בלבנון צחקו
על המוות מסביבם. זה אמנם נשמע מזוויע אבל לא כל אדם יכול
לעמוד בלחץ הזה של יריות ומוות לא טבעי כהתפתחות יום יומית.
נראה שלפעמים אנשים זקוקים להומור (אפילו שחור) כדי להמשיך
לחיות מבלי לאבד את חוט ההיגיון. בעולם של זוועה אני יכול
להבין אנשים שצוחקים למוות בפנים, כי גם אני עשיתי את זה,
אפילו שבמקרה שלי לא היה זה מוות טרי.

בביקורי בפולין בכיתה י"א אני זוכר איך חששתי מפני מה שאראה
שם. אמנם ידעתי שלא אשתגע ממראות נוראים, אך טירוף הוא לא הדבר
הגרוע שבגרועים. לראות שערות של מתים, למשש את המוות של הסבים,
זו אינה מלאכה פשוטה. בארץ זה אמנם רחוק כמו סיפור אגדות, כזה
שנוגע אליי. הנסיעה עם החברים הקלה על העומס, אבל ההרגשה הרעה
בלב לא נעלמה עם החברים. לכן הייתי זקוק להומור שיקל על
המעמסות שלי, והוא אמנם הקל עלי וגרם לי להרגיש מרוחק עוד יותר
מהמוות שם. אך בכל זאת אין בי הרגשה טובה לגבי ה"בידור החלקלק"
שיצרתי שם. הבידור הזה דבק בי, כמו שרף של אורנים; נראה לי
שמרוב צחוק והדחקה אני נדבקתי במחלה והצחוק הדביק אותי חזרה.

ההומור, יש בו פגיעה בנפש כשלא שמים לב אליו. לרוב הוא קליל,
אך כאשר לא שמים לב הוא הופך למעמסה. איני מסוגל להסביר את זה,
אך המעמסה קיימת. ולגבי החיילים בלבנון אני לא יכול לומר הרבה
כי לא הכרתי אותם, אבל אני עדיין יכול לומר שלהם אולי היה יותר
קשה. ההומור שבו הם השתמשו לא היה סתם מה שנקרא 'תמונת מצב
אותנטית' של המוות (בפולין) אלא 'תמונת מצב יום יומית' של
המוות, המוות והסופניות היותר אמיתיים. האמת שהכתבה אשר ראיתי
בחדשות הייתה על אחד החיילים שנהרג ולא נראה לי שההומור הקל על
נפילתו. אולי באמת עדיף לחיות עם מעמסה של הומור מאשר עם מעמסה
של כאב או צער. עדיף להיות קליל מאשר עצוב ומלא מטראומת החיים.
מעמסה זו היא אמנם שקרית ובדויה, היא תחליף חזק כמו חומה אשר
מבטיחה את צלילות המחשבה של האדם.

גם בספרות של המאה הקודמת ניתן לראות את ההומור הבא לבדר בלא
מעט מקומות. לדוגמה: גו'זף הלר כתב את 'מלכוד 22' - ספר אשר
הציג את המלחמה כטירוף באופן מצחיק ומבדר, בלי לפגוע בהרבה
אנשים. אולי השקפת העולם הזו פגעה באנשים כמו בישראל - מדינה
שוקקת מלחמות לא תאהב את הצגתה באופן כה טיפשי, אך זה לא היה
מוגזם, בדיוק המינון הנכון וכולם מרוצים. כל כך מרוצים עד שספר
זה הפך לספר פולחן במובן זה או אחר. עוד סופר מפורסם הוא קורט
וונגט, אף הוא סופר בריטי אשר כותב ספרים בעלי תוכן משוכלל
ומקורי להפליא. גם הוא משתמש בהומור ככלי להעברת המסר הסופי;
זה הנשק שלו נגד העולם והוא יכול להיות משונן והוא יכול להיות
מבדר. ישנן דוגמאות רבות לסופרים מודרניים אשר משתמשים בהומור
כדי להעביר את הסחורה.

בתקשורת ההמונית, כמו בטלוויזיה למשל, ההומור הוא אחד המפתחות
החשובים להעברת המסר. ישנן תוכניות סאטירה אשר צוחקות על
הפוליטיקה ובאותו זמן מעבירות מסרים רציניים אשר יכולים לעורר
מחשבה. יש גם המון תוכניות שטחיות אשר הופכות את היום של האדם
לשמח ולמעניין, אך בידור זה הוא בידור זול ונקי. יש הומור ברמה
עוד יותר גבוהה; כגון סטנד-אפ, שיכול לרדת לשפל השפלים של
ההומור והוא גם יכול להיות ברמה, תלוי מי עושה אותו.

לסיכום אומר, שישנן דוגמאות אין ספור להומור, כי הוא ממלא את
חיינו הטכנולוגיים. הומור זה יכול לפגוע רק אם לא לוקחים אותו
נכון או אם לא מודיעים בציבור על פגיעתו ואז הוא יימשך. צריך
לדעת להשתמש בהומור כי הוא גם נשק וגם כלי לנוחות, ואם יודעים
אז מה טוב.