[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אייל נועם
/
פיגוע

"היה לפני כמה דקות פיגוע", אבא שלי אמר לי בכאב. נשכתי את
השפה התחתונה שלי. זו התגובה הראשונית שלי תמיד, בכל פיגוע
וידענו מספיק מאלה. זה כאילו שמצפים ממני לעשות מעשה כזה, כמו
נשיכת השפתיים, אבל אף פעם לא העמדתי את ההשערה הזו במבחן.
"איפה?", שאלתי מתעניין.
"באיזור של עפולה, ליד מחנה שמונים. מחבל מתאבד באוטובוס".
נשכתי את שפתי חזק יותר, מחכה לשלב המתמטיקה. "כמה נפגעים?",
שאלתי בציפיה, מחכה לדעת מה לעשות.
"בינתיים ידוע רק על הרוג אחד וקצת פצועים, פחות מעשר. למזלנו
הטוב לא היו הרבה אנשים על האוטובוס." אי אפשר באמת לכנות את
זה חיוך, אבל חייכתי בהקלה. רק הרוג אחד, ולא מחיפה. לא
מהאיזור שלי או של מכריי. מה עם המשפחה של אותו הרוג? גם היא
מחייכת עכשיו? המצפון שלי ניסה להציק לי. ומה עם אותם אנשים,
שכבר לא יהיו להם לעולם רגליים לרוץ איתם? איברים להשתמש בהם?
או אפילו הפגועים קל, אתה היית רוצה להסתובב עם צלקת של כוויה
בגוף? אם הג'ל שלך לא מסודר כמו שאתה אוהב, אתה מתעצבן, אז תאר
לך כוויה כזו... את האמת... המצפון שלי די צדק. היו לו טענות
משכנעות, אבל... אי אפשר לשנות את ההרגשה הפנימית שלי. אני לא
אומר שאני מתגאה בא, להפך אפילו.
"אתה עדיין מתכנן לנסוע מחר למרכז?", אבא שלי הפגין סימני
דאגה. הרהרתי כמה שניות ואז עניתי לו בחיוב. "אני מחכה לזה כבר
די הרבה זמן", הוספתי. את האמת, די הרבה זמן במקרה זה שווה ערך
שבועיים. שבועיים עברו מאז שהשתחררתי, ועדיין זכרתי את הפרידה
מידידה שלי מהבסיס, שירלי, ואפילו יותר משיחת הטלפון שהייתה
לנו לפני כמה ימים. זו הייתה שיחה מאוד... מזמינה. ההזמנה שלה
לבוא לבקר אותה במרכז הייתה מטובלת מאוד ברמזים איך נקרא להם,
מיניים. וזה משהו שבאמת הרבה זמן כבר לא עשיתי.
"לילה טוב אז שיהיה לך", הייתה הרגשת גירוש, סילוק בנימת קולו.
הוא כנראה באמת חשש.
"לילה טוב שיהיה לך, תישן טוב", אמרתי מחויך. מנסה להתחנף,
אפילו.  





הגעתי לשירלי ביום שישי, יום לאחר הפיגוע במחנה שמונים,
בסביבות הצהריים אם רוצים לדייק. קבלת הפנים שלה, ושל בני
משפחתה הייתה נפלאה. הרגשתי חמימות אמיתית קורנת מהמשפחה.
שירלי אומרת שזה בגלל שהם ארגנטינאים במקור, "זה סוג כזה של
אנשים", היא אומרת. אני באמת התגעגעתי אליה, ואפילו הייתי
מופתע מעצם הגעגוע. בתחילה חשבתי אני נוסע למרכז רק בשביל לספק
את המוח התחתון בבחורה שנראית טוב, ו... יודעת מה שהיא עושה.
להפתעתי, גם ליבי הלם בי כשראיתי אותה, וחיוך נפרש על פניי. גם
הלב, התברר, חשק באותה ילדה בלונדינית עם חיוך שובה.
אחרי חיבוק לבבי, ונשיקה קטנה על הלחי, היא לקחה אותי לתיור
מודרך בביתה, מראה לי כל חדר וכל מסדרון, מסבירה לי למי או
שייך, או מה תפקידו. הבית היה בית יחסית גדול מימדים, בעל שני
מפלסים. תחילה היא הראתה לי את המטבח, השירותים, הסלון הרחב
ואת חדר השינה של הוריה. המפלס השני כלל מקלחת, החדר של אחותה
הקטנה, החדר שלה ועוד חדר אחרון, יחסית קטן מידה משאר החדרים
שהוא שימש כחדרי. אני נכנסתי לחדר והנחתי את התיק הדי כבד שעל
כתפי, על הארץ. היא נשארה עומדת בכניסה לחדר, שעונה על מסגרת
הדלת.
"אני מקווה שהחדר הזה לא יתגלה... קטן מדי בשבילך", היא חייכה
בפה מלא, חושפת סט של שיניים קטנות ולבנבנות, "מקסימום נמצא
איזה פיתרון אחר בשבילך... לישון בו. טוב, תתארגן כמה זמן שאתה
צריך, תנוח אם אתה צריך, תעשה הקיצר מה שבא לך. אני חייבת לטוס
לקניות עם ההורים שלי, אבל בערב אני ואתה, לבד בבית קפה נחמד
שיש כאן. תתיפייף עד אז, הא?" כן. היא אסרטיבית מאוד. היא יצאה
מהחדר ואני התרוחתי על המיטה, חצי גוף שוכב על המיטה, כשרק
הרגליים מקופלות בצד המיטה. הישרתי מבטי לתיקרה ו... חייכתי.





היה נחמד בבית הקפה. באמת. היה כיף לדבר איתה, לצחוק איתה,
לגעת בה, בשליחות הידיים הקטנות האלה, הלא מחייבות, ולהיפך.
אבל לא נישקתי אותה אפילו. אומץ ליבי בגד בי. אני חייב להודות
שיש לי בעייה של אומץ, שאני לא יכול לנשק בחורה. אני לא יכול
לחצות את הגבול בין מכר, ידידה או אפילו פחות, ל... יותר מזה.
אני לא נישקתי בחורה אף פעם. אני לא אומר שלא התנשקתי אף פעם,
אבל. פשוט, מצאתי בחורות שינשקו אותי ראשונות. רגע לאחר הנשיקה
אני כבר זורם חופשי, יוזם אפילו, שולח ידיים ומכוון הלאה, אבל
את הנשיקה עצמה אני לא מסוגל ליזום. ככה היה גם הפעם. ליוויתי
אותה לחדרה, ועמדתי להמשיך הלאה כשהיא אמרה: "אם לא תצליח
להירדם, תשתעמם או משהו, תבוא לבדוק אם אני ישנה. יכול להיות
שאני אהיה ערה עדיין". היא נשקה על לחיי, וסגרה את דלת חדרה.
אני המשכתי לחדר המאולתר שלי, זורק את החולצה על כיסא ריק שנח
במרכז החדר וקיללתי. קיללתי את העולם, שהוא לא עוזר לי להשיג
אותה יותר בקלות, לא ברמזים דפוקים כאלה, שמשתמעים לשתי פנים.
קיללתי שאף פעם לא היה לי אח גדול, שממנו יכולתי ללמוד את סוד
הקסם הנשי, וכיצד לפענחו. אבל יותר מכל קיללתי את עצמי, שאין
לי את האומץ, את הביצים להתחיל איתה, אחרי כאלה רמזים. החלפתי
מכנסיים לשרוואל, שאתו אני ישן, והמשכתי לקלל במיטה, שכוב
כשפניי על הכר. קיללתי את הכר, שהוא מפריע לי לקלל את עצמי,
ונרדמתי.





 בבוקר הייתה לי ההרגשה כאילו שהיא מתעלמת ממני, ואותו הדבר
חזר על עצמו גם בארוחת הצהריים, כששמתי לב שאני מדבר יותר עם
אמא של שירלי מאשר איתה. אפילו ששירלי דיברה איתי אלו היו
משפטים קצרים ועניניים, כגון "תעביר לי את המלח, בבקשה". אחרי
הצהריים כשהיינו לבד במרפסת ביתה, אני והיא, הבנתי.
"תגיד, אני לא מוצאת חן בעינייך או משהו?", היא נשפה את האוויר
הרב שאגרה בריאותיה קודם לכן. היא כנראה התכוננה לשאלה הזו זמן
רב, ואזרה אומץ לפני שהעזה לשאול אותה
"מה פתאום?", עניתי לה בשיא הכנות, "את... את... לפעמים אני
אפילו חושב שאת יותר מדי טובה בשבילי". היא חייכה
"אז למה לא עשית כלום אתמול בלילה?", פניה הרצינו פעם נוספת.
"אני...", אני לא יכול להגיד לה שאני מפחד. שלא נישקתי מישהי
אף פעם לפני כן. אני כבר חייל משוחרר, אני לא ילד או נער
מתבגר. אני לא יכול להגיד לה שלא היה לי את האומץ. אני נשארתי
בלא תשובה.
"נו...?", היא האיצה בי, מחכה לתשובתי.
"אני... מצטער", מין חיוך עגמומי שכזה התפרש על פני. בלא כל
כוונה, אולי בעצם להוכיח לה את חפותי.
"טוב, מתי אתה רוצה להגיע לחיפה מחר?"
"בסביבות הצהריים", כף ידי הייתה מקבילה לרצפה, מתנדנדת ימינה
ושמאלה, מדגישה את חוסר החשיבות בזמן מדויק.
"יופי, אז היום אנחנו הולכים לפאב נחמד שאני מכירה. זה מרחק
הליכה, לא נצטרך לנהוג אפילו". נוכל לשתות הרבה. הבנתי את המסר
הסמוי. אולי ככה נתגבר על המחסומים שלנו. כמו שאומרים, יין
ישמח לבב אנוש, והרבה טקילה תעודד את זיקפתו.





 אני חייב לציין ששירלי ביצעה את חלקה בהסכם הלא כתוב,
בתוכנית בסמויה, הרבה יותר טוב ממני. בעוד שאני נאבקתי עם
ה"גולדסטאר" השנייה שלי היא כבר הייתה לאמצע ה"הייניקן" שלה,
אחרי "פליימינג למבורגיני", ועוד איזה קוקטייל שלא הכרתי. לפי
החיוך התמיד שהיה מרוח על פניה, והשטויות שהיא פלטה מדי פעם,
היה אפשר לדעת שהיא במצב של שיכרות מסויימת. לא ככה רציתי את
זה. לא ככה דמיינתי את זה. אבל... זה משהו שאני חייב לעשות, לא
לא לא... זה משהו שאני רוצה לעשות. ו... היא נתנה לכך אפילו
יותר מהסכמתה המלאה, נכון? באמצע השיכנועים העצמיים שלי התפשטה
השמועה. היה פיגוע בירושלים. שני מחבלים מתאבדים פוצצו עצמם
במדרחוב בירושליים, בו זמנית, בתיאום מושלם וכעשרים דקות אחר
כך, כשהגיעו כוחות ההצלה לעזור לנפגעים, התפוצצה מכונית תופת
שחנתה בסמוך למקום האירוע. פיגוע קשה וכואב, אולי אחד הפיגועים
הקשים ביותר בירושלים אם לא הקשה ביותר. נשכתי את השפה
התחתונה. זו תמיד התגובה הראשונית שלי. כאילו שמצפים ממני לכך.
שירלי לא הייתה במצב לעכל את החדשות המזעזעות. רק אני הייתי
פיכח מספיק לקלוט את רוע הבשורה. אבל... אין לי אף אחד שאני
מכיר בירושלים. המוח התחתון שלי התחיל במסע שכנועים עצמיים.
הדבר הנורא היה, שההרגשה שלי התחילה להשתפר באופן מחליא. אתה
מחכה לזה כבר המון זמן, אני יודע. אתה חושב שתהיה לך עוד
הזדמנות? ראית איזו מאוכזבת שירלי הזו שלך הייתה אתמול. נזכרתי
בהרגשת הפיספוס שחוויתי בצהריים, את הטעם של ההחמצה, כאילו
שבאמת הרגשתי אותו בפי. רק על זה אתה חושב? גם בלילה כזה שחור
לעם ישראל? המצפון ניסה להתערב. אבל כבר זה היה ברור שאין לו
סיכוי מול המוח התחתון. בחייך... אתה יודע שתמיד אומרים שהנקמה
הכי טובה נגד פיגועים, היא להמשיך לחיות, לחייך ולצחוק. מה
שאתה עומד לעשות... זה נקרא לחיות!





נפרדתי משירלי בחיוך מאוד לבבי. החיוך הזה עלה על פניי עוד
מאוחר בלילה, קצת לאחר שנפטרתי מקצת נוזל חיים לבן שהיה לי
בגוף. היא באמת יודעת מה היא עושה. ניצוצות מזכרונות אתמול
בלילה מבליחים ללא הרף בראשי, והחיוך פשוט לא מסוגל לרדת.
עליתי על האוטובוס, והתיישבתי בספסל בין האחוריים, שקוע כל
כולי באתמול בלילה. בחלק לאחר הפיגוע, זאת אומרת. אני לא יכול
להגיד שהייתי שלם עם עצמי, אבל זה יהיה שקר להגיד שאני מתחרט.
הצצתי בשעון וחייכתי לעצמי. אני אעמוד בזמנים שקבעתי לעצמי.
בסביבות אחת בצהריים, אני כבר אהיה בסביבות חיפה ואני אוכל
לקחת קו שש- עשרה הביתה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני בוהן







אגודל במשבר
זהות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/2/06 14:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אייל נועם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה