מתגעגע לימים ההם שהייתי תמים, הימים שהייתי בא עם מסכה
מתוחכמת ומשחק אותה לא יודע מה הולך סביבי, אבל בעצם יודע הכל.

אני עכשיו בחוץ וראיתי כבר את הכל, את הצרחות וההאיומים,
והמפלצת המפחידה שמרימה את ראשה וחושפת את הפרצוף האמיתי ההוא
של האנשים הרעים.
איפה היא תיבת הקסמים של הצחוק, היופי, הקסם והמסתורין.
לאן נעלמו כל תחושות האהבה והנתינה? נראה כאילו ככל שימי החורף
מתקרבים, כך גם תחושת הקור של בני האדם.
אבל אז, הרי זה לא נכון, כי הרי שגם הקיץ כאן אין מי יודע מי
חום בין האנשים.
דבריי נכתבים מנסיון מר של מלנכוליה מעורבבת צביעות, אני מודה,
גם אני הייתי ואהיה רודף בצע בצורה כזו או אחרת, אבל באמת,
כמה אפשר לתעב את האחד שרוצה הכל לעצמו ולא מוכן לשתף.
התיבה מנגנת שירים על מלאך שהייתי רוצה שיהיה לידי, ויקרין עלי
רק את הטוב, אבל הטוב כל כך רחוק, כל כך לא נראה בהישג יד.
יום יבוא והשמש תזרח.
יום יבוא והעננים יתבהרו.
ועד אז אחיה בתחושה של מציאות, והחלום ישאר חלום.
איפה את מלאך, שישמור עלי מלמעוד שוב?