היא ישבה על מפתן הדלת שלי ועישנה אחת מהסיגריות הארוכות שלה,
רק כדי לעצבן. נשענתי כנגד הקיר והבטתי בה. היא החוותה לי לבוא
לשבת לצידה. ''אני שונא את הריח שלך כשאת מעשנת'', אמרתי לה.
''מה שתגיד'', היא הפטירה לעברי תוך כדי נשיפה איטית של עשן.
ראיתי כיצד עננה נופלת על פניה, שכל כך הטבתי לקרוא. היא לקחה
שאיפה ועם הנשיפה ראיתי את סימן השאלה מתחיל להיווצר על פניה.
''אתה מפחד לריב איתי, נכון?'' היא שאלה תוך כדי נשיפה איטית
של העשן. שקלתי את המילים שאמרה שוב בראשי - ''אתה מפחד לריב
איתי, נכון?''. היא אפילו ניסחה את זה כשאלה סגורה, שלא תהיה
לי בררה אלא להגיד כן או לא.
''לא, אבל אני גם לא מחפש סיבות לריב איתך.''
''ואני כן מחפשת סיבות?'' היא ירתה חזרה בלי לחשוב פעמיים.
איך אני מצליח כל פעם לסבך את עצמי איתה? לפעמים אני מרגיש
כאילו כל מה שאני אומר זה לא נכון. הישרתי אליה מבט ואמרתי
בקול הכי משכנע שהצלחתי ליצור ''לא, את כרגיל מחפשת מה רע
כשטוב לך, את לא יכולה להשלים עם זה שטוב לך?''
היא לקחה שאיפה עמוקה שאני יכול להישבע שחילחלה גם מבעד לריאות
שלה. ''צודק, לפעמים קשה לי לקבל את זה שהכול טוב בלי שאלות'',
היא אמרה ברכות וכיבתה את הסיגריה לרגליה.
היא התרוממה באיטיות ונעמדה מולי, יכולתי עדיין להריח את
הסיגריה מהפה שלה. ''אני נכנסת לקחת לי כוס מים, להביא לך
גם?'' היא אמרה תוך כדי שהעבירה יד סתמית על הבטן שלי.
''אם יש מיץ במקרר, בבקשה תביאי לי.''
שמעתי את הצעדים המהירים שלה בחדר, אני מוכן להישבע שרק לפי
הצעדים שלה אני יכול לזהות מה מצב הרוח שלה.
היא יצאה שוב החוצה, הושיטה לי כוס מיץ והתיישבה חזרה על
המפתן.
''אתה יודע, לפעמים נדמה לי שטוב זה מושג גדול מדי בשבילי.''
הנחתי יד על הראש שלה וליטפתי את שערה בעדינות.
''נראה לי שטוב זה מושג שמפחיד אותך, שיותר קל לך להגיד שרע'',
הייתי המום מהכנות של עצמי.
''טוב זה מופשט, רע זה הרבה יותר פשוט, ספציפי, קל לזהות אותו.
טוב זה מעורפל מדי בשבילי'', שמעתי נימה של ייאוש בקולה שאמרה
את זה.
הנחתי את כוס השתייה על המפתן והתכופפתי לפניה, שאוכל לראות את
הפנים שלה. ''טוב זה מושג מאוד ממשי בשבילי. למשל לראות את
הפנים שלך כשאני מתעורר, להיות מסוגל להושיט יד ולגעת בך,
לפעמים טוב זה רק לשמוע שאת שמחה.''
ראיתי חצי חיוך עולה על פניה, היא הרימה יד וליטפה את פניי
בעדינות ולחשה לי ''הלוואי והטוב שלי היה פשוט כמו שלך.''

הצלחנו איכשהו למצוא מקום ישיבה ברכבת, ימי ראשון ברכבת הם
ימים קשים. היא שמה עליי ראש ונרדמה. לא יכולתי להרדם גם,
הרגשתי שאני עומד על המשמר. רק כשהיא ישנה אני יכול לשמור
עליה, כשהיא ערה היא לא צריכה אף אחד. בעצם, גם לא כשהיא
ישנה.
הערתי אותה ברכות כשהרכבת הגיעה לבאר שבע. הדהים אותי איך
הפנים שלה משתנות בשנייה מהבעתן השלווה לפנים ערניות.
כשהיא ערה נדיר לראות אותה שלווה.
מהרכבת רצנו לתפוס את האוטובוס למחנה נתן כמו כל חייל אחר
בסביבה. בסוף עלינו על מונית. כשהמונית עצרה היא אוטומטית
שילמה על שנינו. העמסנו את התיקים, היא לא הרשתה לי לעזור לה
עם התיק למרות שנראה כמעט גדול ממנה, היא יכולה לבד, עקשנית.
כשנכנסנו למחנה נתן, הבנתי שזהו: סוף השבוע שלנו ביחד נגמר.
היא הניחה את התיק על האדמה וחיכתה שאני אעשה אותו הדבר.
הנחתי את התיק על האדמה. היא ניגשה וחיבקה אותי חזק, אז באופן
מאוד שונה מהרגיל היא נשקה לי, ככה מול כולם.
לא רציתי להרפות ממנה, אך היא לא קלטה את המצוקה שלי תחת החיוך
המופתע שהשתרע על פניי בעקבות נשיקתה.
היא העמיסה על עצמה את התיק שוב, חיבקה אותי ברכות ולחשה לי
''תשמור על עצמך, לוחם שלי. אני צריכה אותך גם סוף שבוע
הבא''.
היא נשקה לי על הלחי ופנתה ללכת.
''חכי, אני...'' היא הביטה בי במבט משועשע. ''אוהב אותך, כן,
אני יודעת'', היא חייכה והלכה. עקבתי אחריה במבטי. לא הפליא
אותי לראות שאני לא היחיד שעוקב אחריה במבטי, גם במדים היא אחת
הבחורות היפות שאני מכיר.
היא הגיעה לאוטובוס שלה, אחד הבנים הוריד ממנה את התיק והכניס
אותו לתא המטען. היא שלחה לי נשיקה באוויר ועלתה לאוטובוס תוך
כדי צחוקים עם הסובבים אותה. הייתי נשאר קבוע במקומי אם לא
הייתי מזהה לפתע אחד מהחבר'ה שלי.
עליתי על האוטובוס שלי, הפעלתי את הדיסקמן והלכתי לישון.
כשהתעוררתי בבסיס בדיסקמן התנגן ''אהובתי'' של משינה, כל כך
רציתי לחבק אותה באותו רגע. הורדתי את האוזניות והסתכלתי על זה
שישב לידי. ''כבר שירי געגוע? רק יום ראשון'', הוא צחק עליי.
ירדתי מהאוטובוס, לקחתי את התיק והלכתי לחדר.
ישר הרמתי לה טלפון. ''היי, מתוק. הרגע הגענו, אני אדבר איתך
יותר מאוחר'', היא נתנה לי אפשרות למלמל ''אוקיי'' וניתקה.
עד הערב לא שמעתי ממנה.
בסביבות השעה עשר היא התקשרה. ''היי, הרגע נכנסתי למיטה, יש לי
זמן לדבר איתך. איך היה היום שלך?''
מה אני יכול לספר לה? שהגעתי, אכלתי צהרים, ישבתי בשק"ם, ישבתי
ודיברתי עם הבנות של חדר המבצעים, אכלתי ארוחת ערב, וזהו
בעצם.
''שום דבר מיוחד, מה איתך? את נשמעת עייפה.''
''הייתי בשיחה אצל המב"ס, עדכונים מיוחדים. קיבלתי פקידה חדשה,
ראיינתי אותה והצמדתי אותה למישהי לחפיפה. סגרתי ימי חופש של
אחת הטייסות. זה מה שהספקתי לעשות עד שהבנות הוציאו אותי בכוח
לארוחת ערב. משם ישר לערב תרבות יום א'. התקלחתי ועכשיו אני
איתך, נקייה ורחוצה'', התפלאתי שיש לה עוד כוח לדבר איתי
בכלל.
סיפרתי לה על החבר'ה, מה הם סיפרו על סוף השבוע.
היא סיפרה שלקחה ספר קריאה חדש לבסיס וזהו.
אחרי שניתקתי את הטלפון, חשבתי על איך זה שאני לא עומד בקצב
שלה.
היא חיה באוטוסטרדה ואני בכביש עירוני.
רק בסוף שבוע אנחנו עולים על אותו כביש.
משתדלים להספיק משפחה, חברים, אבל נרגעים כשזה רק שנינו.
הכי חשוב זה להספיק להיות ביחד.
אנחנו ישנים ביחד כמעט כל סוף שבוע, חוץ מסופי שבוע שבא לה
להיות לבד. היא בכלל לבדניקית כזאת. היא לא תמיד אומרת שקשה
לה, אבל כשהיא אומרת היא אומרת הכול מכל הלב.
לי לא נשאר הרבה לשירות, לה נשאר עוד יחסית הרבה.
היא קצינה, חתומה על קבע. ואני, אני סתם סמב"ב - סתם מסתובב
בבסיס - יש לי תפקיד פשוט. באותה מידה יכולתי להיות עציץ.
היא רצה קדימה, דורסת כל מה שעוצר אותה. ומה אם אני אעצור
אותה?

שוב הגיע סוף שבוע, חמישי בערב. אנחנו יושבים על הספה בחדר
שלי, נרות דולקים מסביב, שקט. אני מלטף לה ברכות את הפנים,
ופתאום משום מקום היא מתחילה לבכות.
''מה קרה?'' שאלתי מבוהל כמעט.
''מצאתי את האושר שלי'', היא אמרה.