הוגוורטס נפתח בשנית
מבוסס על "הארי פוטר" של ג'יי.קיי. רולינג.

הכל נהיה שחור. קייטלין לא יכלה לראות דבר. היא ידעה שהיא עמוק
בתוך מים, והיא ידעה שהיא לא יכולה להיחלץ.
היא זכרה מה קרה, אך בקושי. האוטובוס התפוצץ ועלה בלהבות.
ייתכן, כך היה נדמה לה, שגם אמילי, לילי וקריסטין היו שם. וגם,
לבה צנח והחסיר פעימה, גם סיריוס היה שם.
המים צרבו כשפקחה את עיניה ללא הועיל. היא לא הצליחה לראות
דבר. מישהו, או משהו, תפס ברגלה. היא ניסתה להשתחרר מהאחיזה,
אך לא הצליחה. היא החלה לשחות למעלה, בניסיון לעלות מעל פני
המים. ריאותיה כבר עמדו להתפוצץ מחוסר באוויר.
הדבר שמשך ברגלה ניסה למשוך אותה למעמקי הנהר, אך היא נאבקה
עוד יותר בראותה את אור השמש הקלוש מעליה. היא הייתה קרובה.
היא אפילו יכלה לשמוע אנשים צועקים בחוץ, אבל מכיוון שאוזניה
היו מלאות במים היא לא הבינה מילה מדבריהם.
מישהו לחש בתחתית הנהר, במעין ניסיון לסתור את הצעקות ששמעה.
"זהו זה... זמן ללכת..."
קייטלין החלה לשחות בכל כוחה למעלה, מה שתפס ברגלה עוד מתנגד,
מנסה למשוך אותה אל סופה. לא הייתה לה עוד טיפת חמצן. היא
הייתה חייבת לנשום.
לפתע הופיעה יד חסונה מעליה והיא נאחזה בה בחוזקה. מישהו בעל
כוח לא קטן משך אותה למעלה, כשהיצור עוד מתנגד. לבסוף, בנשימה
עמוקה, הוציאה קייטלין את ראשה מהמים. מישהו משך אותה והעלה
אותה על חתיכת עץ ונאבק ביד הירוקה שאחזה ברגלה. היא הרפתה
לבסוף ונעלמה במים. קייטלין נשכבה על גבה, עיניה עצומות כנגד
אור השמש החזק.
"קייטלין!" קרא מישהו מעליה בחרדה, "קייטלין, את בסדר?"
היא לא ענתה, רק נשמה נשימות עמוקות, ואז, בזהירות, פקחה את
עיניה. מעליה עמדו לילי ורמוס.
"מה... מה קרה?" היא שאלה חלושות, מתיישבת ומביטה בשני חבריה
הספוגים מים.
"מישהו פוצץ את האוטובוס. רמוס ואני הצלחנו לצאת, ואז רמוס
ניסה למצוא את כולכם וראה אותך נאבקת מתחת למים ומשך אותך
החוצה," הסבירה לילי. קייטלין הביטה ברמוס.
"תודה," היא אמרה, חיוך קטן מופיע על פניה ונעלם כהרף עין.
"לילי," היא אמרה באיטיות, "איפה אמילי וסיריוס?"
לילי לא ענתה מיד וקייטלין הבינה.
"חייבים למצוא אותם! חייבים להציל אותם!" היא זעקה, נעמדת על
רגליה וכמעט מועדת. לילי תפסה אותה ותמכה בה.
"על מה את מדברת? את בקושי מסוגלת לעמוד," אמר רמוס. קייטלין
נאנחה בייאוש, דמעות בעיניה. היא הביטה סביבה. הגשר, שהיה כבר
די רחוק, נראה מעט שבור וחרוך. האוטובוס כבר מזמן שקע וחלקים
ממנו צפו על פני המים. על הגדה מולה שכב מישהו...
"לילי! יש שם מישהו!" היא קראה והצביעה על הגדה. לילי הביטה על
המקום עליו הצביעה קייטלין ועיניה התרחבו. הם חתרו בכוח לעבר
הגדה, שם שכבה אמילי, נושמת, אך מחוסרת הכרה. הם ירדו לגדה
במהירות.
"אמילי! אמי!" קראה קייטלין, בעוד לילי מנשימה את אמילי מחוסרת
ההכרה. אמילי השתעלה ופקחה את עיניה. חיוך נפרש על פניה כשראתה
את רמוס, קייטלין ולילי מעליה.
"היי... אתם בסדר?" היא שאלה בחיוך.
"את שואלת אותנו? תסתכלי על עצמך..." אמר רמוס בחיוך. אמילי
צחקה בכאב.
"ממש כואב לי הראש," היא אמרה בשקט.
"מעניין למה..." מלמלה קייטלין והביטה סביבה, נואשת למצוא עוד
סימן לחבריה החסרים.
"איפה סיריוס וג'יימס?" שאלה אמילי, "וקריסטין ופיטר?!"
קייטלין נאנחה.
"אני לא יודעת איפה הם. אני רק מקווה שהם בסדר."
"חייבים לחפש אותם," אמרה אמילי וגם היא נעמדה על רגליה. היא
מעדה ורמוס תמך בה. היא חייכה אליו בהכרת תודה.
הם החלו ללכת לאורך הגדה, לכיוון הגשר, מביטים סביבם ומחפשים
אחר חבריהם. קייטלין הלכה קרוב למי הנהר, בועטת באבנים שנקלעו
בדרכה. לפתע נשמעה צעקה וראשה של קריסטין הופיע מעל פני המים
ונעלם.
"קריסטין!" קראה אמילי. קייטלין מצאה חתיכת עץ והם החלו לחתור
לכיוון בו ראשה של קריסטין הופיע. היה נראה שקריסטין מנסה
לעלות ולנשום, אך מישהו מושך אותה מטה והיא נאבקת בו.
"הצילו!!!" היא צעקה כשראשה שוב הופיע והיא יכלה לזהות את
חבריה מתקרבים.
קייטלין ירדה על ברכיה ותפסה בידה המושטת של קריסטין ממש
בשנייה האחרונה.
"אני לא מצליחה למשוך אותה. משהו מתנגד ומנסה למשוך אותה
למטה!" צעקה קייטלין.
"בדיוק אותו היצור שמשך אותך," אמר רמוס שהתיישב גם הוא על
ברכיו וניסה לראות מה הדבר שמושך את קריסטין.
קייטלין משכה בכל כוחה, בעזרתו של רמוס, אך ללא הועיל. קריסטין
לא הצליחה להשתחרר והיה נראה שהיצור המימי שמשך אותה שאב ממנה
את כל כוחה והתחזק עד כדי כך שהצליח למשוך אותה אל מתחת למים
ולנתק את אחיזתם של רמוס וקייטלין ממנה. קייטלין ראתה את עיניה
הקרועות באימה של קריסטין לעוד רגע קצר ואז היא נעלמה במעמקי
הנהר.
"לא! קריסטין!" קראה אמילי. קייטלין לא אמרה דבר. היא בהתה
בנהר, בנקודה בה קריסטין נעלמה.
"היא... היא נעלמה..." היה כל מה שהצליחה לומר. לעומתה, אמילי
החלה לצעוק בזמן שניסתה לקפוץ לתוך הנהר.
"לא!!!" היא צרחה, "קריסטין!!!"
רמוס אחז בה בחוזקה על מנת שלא תקפוץ למים.
"אמילי, לא! את לא יכולה לעזור לה עכשיו," הוא אמר בקול רם, אך
לא בצעקה. דמעות מילאו את עיניה של אמילי והיא נכנעה לו, נבלעת
בחיבוקו המנחם.
לילי החלה לחתור בחזרה אל הגדה, עיניה מלאות בדמעות והיא בוכה
בשקט.
"בואו ננוח. אי אפשר להמשיך ככה," הציע רמוס כשהגיעו בחזרה
לגדה.
"אין לנו זמן לנוח, רמוס. שלושה חברים שלנו נמצאים בסכנה,
למיטב ידיעתנו!" הטיחה בו קייטלין. רמוס נאנח.
"את ואמילי כמעט טבעתן. אתן חייבות לנוח," הוא אמר.
"אני חושבת שקייט צודקת. אם נעצור עכשיו, אין לדעת מה יהיה על
כל השאר," אמרה לילי ואמילי הנהנה בהסכמה.
"אז קדימה, בואו נזוז. אנחנו צריכים לעבור את החורשה הזאת כדי
להגיע לעיירה הקרובה. שם נוכל לחפש מישהו שיעזור לנו..." אמר
רמוס והוביל את הבנות לכיוון החורשה הגדולה והקודרת שהייתה
בקרבתם.
הם הלכו בשקט בין העצים שרחשו ברוח הקרירה וטפטוף מציק של גשם
ירד עליהם.
"אני לא אוהבת את המקום הזה יותר..." מלמלה אמילי, "אני רק
רוצה לחזור הביתה."
"אני רוצה להיות עכשיו בהוגוורטס עם כולם..." הוסיפה לילי כמעט
בלחישה. קייטלין ורמוס שתקו. לפתע נעצר רמוס וסימן לבנות לעצור
גם כן.
"מה קרה?" שאלה קייטלין בלחישה.
"שמעתי משהו זז בין העצים..." השיב רמוס. הם עמדו שם בשקט,
מפחדים לזוז או לדבר.
מישהו, או משהו, התהלך בין העצים בשקט, הצל שלו מתקדם לאט
לעברם. קייטלין הביטה לכל הכיוונים בעוד לילי שלפה את שרביטה.
מבלי לשים לב, אמילי נצמדה לרמוס והוא אחז בידה.
"מי שם?" נשמע לפתע קול מבין העצים, גורם לארבעה לקפוץ בבהלה.
הם לא ענו, רק נשארו נטועים במקומם, רועדים מפחד.
"מה עוד יקרה לנו?!" אמרה קייטלין בייאוש, דמעות בעיניה. רמוס
היה הראשון להתעשת.
"מי אתה?" הוא החזיר בשאלה.
"רמוס?!" עכשיו יכלו כולם לזהות את קולו המהוסס של פיטר ומייד
אחריו את ג'יימס גוער בו, ככל הנראה.
"פיטר! אל תהיה מטומטם! אתה לא יכול לדעת שזה הוא!"
רמוס חייך והתקדם לעבר הקולות.
"רמוס!" קראה אמילי. הוא הסתובב להביט בה.
"זה בסדר. אני מזהה את ג'יימס ממרחקים," הוא הרגיע ונעלם בין
העצים. תוך מספר רגעים הוא חזר, ואיתו פיטר, שהיה ספוג מים
ורועד מפחד, וג'יימס, שנראה עצבני למדי. לפני שמישהו הספיק
לקלוט את המתרחש, נשמעה זעקתה של לילי.
"ג'יימס!" היא קראה ורצה הישר לזרועותיו.
"אה... לילי... לילי! תירגעי, אני בסדר," הוא אמר והיא התנתקה
ממנו, מסמיקה.
קייטלין ואמילי לא יכלו לשלוט בצחוקן, ומיד הדביקו את רמוס
ופיטר בצחוק מתגלגל. לילי הביטה בחברותיה בכעס וג'יימס הכניס
לרמוס מרפק בצלעות, אבל שניהם לא נשארו כועסים לאורך זמן
ונדבקו בצחוק במהרה. כשנרגעו נזכרו שוב בשני חבריהם החסרים.
"אז... אתם יודעים איפה קריסטין?" שאל ג'יימס לבסוף.
"היא... היא טבעה. לא הצלחנו להציל אותה..." החלה לילי לספר
ובעזרת קייטלין ואמילי שחזרה את כל מה שקרה מהרגע בו מצא אותה
רמוס. ג'יימס נראה המום ופיטר השפיל מבטו לרצפה. איש מהם לא
אמר דבר. קייטלין הביטה סביבה. כשראתה את ג'יימס היא הייתה
בטוחה שסיריוס יהיה איתו, וגם כשזה לא הופיע, הייתה בטוחה שהוא
הלך לחפש עזרה או משהו כזה ומייד יופיע.
"ג'יימס," היא אמרה בשקט, "איפה סיריוס? הוא לא אתכם?"
ג'יימס הניד ראשו לשלילה.
"אין לי מושג היכן הוא. חיפשנו אותו בכל מקום, קייט. הוא
פשוט... נעלם."
"אל תגיד לי את זה, ג'יימס! הוא חייב להיות כאן! חייבים למצוא
אותו!" החלה קייטלין לצעוק, דמעות שוב בעיניה. ג'יימס אחז בה
והושיב אותה על האדמה כשהוא מתיישב לצדה ומחבק את כתפה.
"את יודעת שלא נצליח למצוא אותו, קייט. אני חושב..." הוא החל
לומר, מתקשה לבטא את מה שחשב בקול, "אני חושב שסיריוס...
איננו."
"לא!!! הוא כאן! אני יודעת את זה, ג'יימס!!! הוא לא... הוא
הלך!!!" היא צעקה. ג'יימס ניסה להרגיע אותה, אך היא המשיכה
לצעוק. לצדם נשענה לילי על גזעו של עץ קרוב ומבטה באדמה. פיטר
הזיל דמעות שקטות רחוק מכולם ואמילי בכתה לתוך חיבוקו של
רמוס.
לבסוף הצליח ג'יימס להרגיע את קייטלין והיא ישבה לצידו ובכתה
ללא הרף.
לילי הייתה הראשונה לדבר כעבור דקות ארוכות של שתיקה ובכי.
"אנחנו חייבים להתקדם," היא אמרה בשקט. כולם הסכימו איתה. רמוס
הוביל את החבורה כשאמילי עוד בוכה לצדו. לילי ופיטר הלכו
מאחוריהם, שותקים כפסלים. קייטלין וג'יימס הלכו בשקט מאחורי
כולם, יד ביד, ולשניהם דמעות שקטות.
"אהההה!!!" נשמעה לפתע צרחתה של אמילי. הם עצרו בפתאומיות
והביטו קדימה לראות מה קרה. הם ציפו כבר לגרוע ביותר, אבל
להפתעתם היה זה לא אחר מאשר אלבוס דמבלדור ולצידו פרופסור
סטאר, המורה להתגוננות מפני כוחות האופל.
"פרופסור דמבלדור, פרופסור סטאר!" קרא רמוס המופתע.
"מה אתם עושים כאן?!" תהתה אמילי.
"ובכן, העלמה בנטון, באנו על מנת להחזיר אתכם להוגוורטס מיד,"
ענה פרופסור דמבלדור בחיוך רחב.
"בית הספר נפתח שוב? לא היה לנו מושג! חשבנו שהוא ייפתח רק
מחרתיים!" קראה לילי.
"לא, לא, העלמה אוונס. בית הספר אכן ייפתח רק מחרתיים, אבל
לאור הארועים שחוויתם, עליכם להיבדק אצל מאדאם פומפרי," ענתה
פרופסור סטאר.
"וגם תצטרכו לענות על מספר שאלות," הוסיף פרופסור דמבלדור.
"איך ידעתם שאנחנו כאן?" שאלה קייטלין.
"ציפור קטנה לחשה לנו לאן נסעתם ושהיום אתם מתכוונים לחזור...
אני רואה שחסרים לנו שניים. העלמה קריסטין, שנלקחה בשבי על מנת
להפוך לבתולת-ים, ומר בלק, שאין לי מושג היכן הוא..." אמר
דמבלדור, עדיין מחייך.
"בתולת-ים?!" קראה אמילי בחרדה, "זה אומר שלא נראה אותה עוד?"
"אולי, העלמה בנטון, ואולי לא," ענה פרופסור דמבלדור בשקט.
"אני רוצה לדעת איפה סיריוס!" קראה לפתע קייטלין.
"מובן מאליו, העלמה ווייט. כשאדע, את תהיי בין הראשונים לדעת,"
אמר פרופסור דמבלדור. אם היה זה מישהו אחר, הייתה קייטלין
מרביצה לו, אבל משום מה על פרופסור דמבלדור היא סמכה, והוא נתן
לה שביב של תקווה שהיא עוד תראה את סיריוס.
"אז... איך אנחנו חוזרים להוגוורטס?" שאל ג'יימס לבסוף.
"מפתח מעבר, מר פוטר. אני מניח שכולכם יודעים כיצד פועל מפתח
מעבר. אז קדימה," ענה פרופסור דמבלדור והראה להם כדור כדורסל
מטונף שנשיכת כלב כנראה הוציאה ממנו את האוויר. בשתיקה הניחו
כולם את ידיהם על הכדור וכעבור רגע או שניים נחתו באגף המרפאה
בהוגוורטס.
"באמת הגיע הזמן!" נשמעה קריאתה של מאדאם פומפרי. היא הלכה
במהירות לעברם והחלה לבחון את התלמידים.
"כולכם צריכים הרבה מנוחה, ומשהו נגד צינון! לכל הרוחות! איזה
חוסר אחריות מצד ההורים! לתת לילדים צעירים כל-כך לנסוע לבד
לסקוטלנד, ועוד בזמנים כאלו! אלוהים יודע מה היה עלול לקרות
להם!!!" היא אמרה בנשימה אחת והגישה לכולם שיקויים אדומים מעלי
אדים.
"תרצי שיבלו כאן את הלילה, פופי?" שאל פרופסור דמבלדור.
"בוודאי! לא ארשה שיהיו שם במגדל גריפינדור לבדם לאחר מה
שעברו! הם עוד יהרגו את עצמם!" קראה מאדאם פומפרי בחרדה.
"כמובן. השתדלי להירגע, פופי. הכל בסדר, הם כאן והם בסדר, זה
הכי חשוב," אמר פרופסור דמבלדור ויצא מאגף המרפאה, פרופסור
סטאר בעקבותיו.
"ועכשיו, כולכם, לישון! אתם זקוקים להרבה מנוחה לפני שיתחילו
הלימודים!" ציוותה מאדאם פומפרי, ואיש מהם לא שקל אפילו
להתווכח איתה.
הם נכנסו למיטותיהם בשקט ונרדמו מייד תחת השפעת השיקוי המרגיע
ששתו.

הבוקר עלה לאטו, ויחד עם הבוקר הגיעו גשמים והשמים היו אפורים
וקודרים. לילי התעוררה וקמה ממיטתה כדי להביט החוצה דרך החלון
הגדול באגף המרפאה. בית הספר מעולם לא נראה נטוש כל-כך. לאחר
מה שקרה היא הייתה משוכנעת שיסגרו אותו לתמיד ושתיאלץ לחזור
לבית הספר המוגלגי שכל-כך שנאה. המחשבה על כך שמחר בערב שוב
יתמלא האולם הגדול בתלמידים וכל העניין ירגיש כאילו זו פתיחת
השנה מילאה אותה בשמחה וחיוך קטן הופיע על פניה. היא הביטה
בחבריה. כולם ישנו בשלווה, רק קייטלין נראתה שקועה בסיוט ופניה
רטובים מדמעות. אולי כדאי להעיר אותה? תהתה לילי לעצמה, אך
החליטה שלמרות הסיוטים, חברתה זקוקה נואשות למנוחה.
"לילי?" נשמע קול ישנוני מהמיטה שלימינה. היא הביטה בג'יימס
שפקח את עיניו והתיישב במיטתו.
"בוקר טוב," היא אמרה בשקט.
"בוקר אולי, אבל טוב לא ממש," הוא אמר בתסכול.
לילי לא ידעה מה לומר. כן, היא חשה צער שאיבדו את סיריוס
וקריסטין, אך כנראה מכיוון שלא הייתה קרובה אליהם כמו כל השאר,
היא לא חשה את אותו תסכול שהם חשו.
"נראה לך שיש סיכוי שנראה את קריסטין וסיריוס?" שאל ג'יימס
לפתע. לילי פנתה מהחלון להביט בו.
"אני לא יודעת. אני רק יכולה לקוות שכן. אולי דמבלדור יכול
להציל את קריסטין מגורלה כבתולת-ים, אבל אני לא יודעת אם הוא
יוכל למצוא את סיריוס... אם הוא חי," היא אמרה בכנות.
"אני חושב בדיוק כמוך," מלמל ג'יימס וחיוך בלתי נשלט עלה על
פניו. לילי חייכה גם כן.
"זו פעם ראשונה..." היא אמרה.
ג'יימס הנהן.
"אני באמת לא מתכוון להיות כזה, אבל זה פשוט כיף!" הוא הודה.
"אם זה מה שכיף בעיניך, תיהנה. אני חושבת שאתה יכול להפחית
בכמות התעלולים לשבוע," החוותה לילי את דעתה. ג'יימס גיחך.
"לא נראה לי שזו תהיה בעיה, עכשיו כשסיריוס לא כאן."
החיוכים נמחקו מפניהם.
"אני באמת מצטערת, ג'יימס..." מלמלה לילי לבסוף.

בשעות הצהריים הרשתה מאדאם פומפרי לתלמידים לצאת מאגף המרפאה
ולחזור למגדל גריפינדור, שם סיפקו להם בדרך קסם ארוחת צהרים
וערב והם בילו את שארית היום במשחקי טאקי מתפוצץ ושח של
קוסמים. קייטלין מצאה את הזמן לכתוב מכתב לאחיה ג'רמי, לספר לו
מה היה ולהרגיע אותו שהכל בסדר ושהיא נמצאת בביה"ס. היא ולילי
הספיקו גם לסדר את חדרן למופת ומתוך שעמום לנקות את חדר
המועדון.
"וואו! ממש משעמם לכן!" אמרו רמוס ואמילי פה אחד בזמן שהקלפים
שהניחו על השולחן התפוצצו לפיטר וג'יימס ישר בפנים.
"היי, תודה על זה!" קרא פיטר.
"על לא דבר," צחקה אמילי וחילקה את הקלפים בשנית.
היום למחרת היה יום שמשי יפה וקריר ולא ירדה אף טיפת גשם. הם
חיכו בציפייה לערב, אז ישובו כל שאר התלמידים. הם בילו את היום
בחוץ, במשחקי כדור מוגלגים שלילי; אמילי וקייטלין שמחו ללמד את
הבנים. הם ניסו בכל כוחם לשכוח את מה שקרה, אבל אף אחד מהם לא
ממש הצליח להתגבר על אבדן חבריהם.
"אוף!" התעצבן ג'יימס לקראת הצהריים, "זה היה הרבה יותר כיף אם
סיריוס היה כאן!"
הוא הטיח את הכדור על הדשא ונכנס לטירה. לאף אחד לא התחשק
להמשיך לשחק והם נכנסו בעקבותיו.
בערב הם התייצבו בשעה שנאמרה להם באולם הגדול, תפסו מקומות
טובים בשולחן גריפינדור וציפו לתלמידים שיבואו. לא עברו מספר
דקות והדלתות נפתחו וברעש והמולה נכנסו אלפי התלמידים של בית
ספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
"כמה טוב לחזור!" קראה ורוניקה כשהתיישבה לצד אחותה, "איך היה
בסקוטלנד?"
"עזבי, ורה. אין לי כוח לספר על זה עכשיו," ענתה קייטלין
בשקט.
ורוניקה משכה בכתפה.
"טוב, איך שאת רוצה."
מכך הבינה קייטלין שג'רמי ואביה לא שיתפו את ורוניקה בקורות
אותה בסקוטלנד. היא העדיפה את המצב כמו שהוא ולא אמרה דבר.
כאשר כל תלמיד היה ישוב במקומו, ושקט שרר באולם, נעמד פרופסור
דמבלדור, כבכל פתיחת שנה, והביט בתלמידים.
"ברוכים השבים," הוא אמר בחיוך, "מאורעות קשים עברו עלינו לפני
שבוע, אך אני שמח לראותכם כאן בהמוניכם, שמחים כתמיד ומוכנים
להמשיך בשגרת בית ספרנו!"
מחיאות כפיים מילאו את האולם.
"ובכן, על מנת שלא יחזור מצב כזה אתם מתבקשים לפקוח עיניים
ולגלות עירנות מתמדת ולהיזהר," המשיך פרופסור דמבלדור כששוב
שרר שקט, "ורק אוסיף שיהיה לנו המשך שנה מצוין ושקט
ובתיאבון!"
האוכל היה נפלא כרגיל, בכמויות עצומות. כולם אכלו בשמחה,
מדברים וצוחקים זה עם זה.
"את לא אוכלת, קייט?" שאלה לילי כשראתה שקייטלין לא נגעה
בדבר.
"אני לא רעבה..." היא מלמלה בתשובה.
"צאי מזה, קייט, בבקשה. אני לא חושבת שסיריוס היה שמח לראות
אותך ככה," אמרה אמילי. קייטלין הביטה בה במבט חודר.
"אבל סיריוס לא כאן, נכון אמילי? אז מה זה משנה?" היא אמרה
והשתתקה. אמילי הביטה בלילי ושתיהן נאנחו והנידו ראשן.
"חייבים לעשות איתה משהו," אמרה לילי ואמילי הנהנה לאות
הסכמה.

הגשם שב לרדת במהלך היום למחרת, בזמן שתלמידי השנה החמישית היו
שקועים בשיעור שינוי צורה עם פרופסור מקגונגל.
"טוב, תלמידים. לעוד יומיים אני רוצה שתכתבו לי חיבור של שני
עמודים על אנימאגוסים. משוחררים," אמרה פרופסור מקגונגל כשנשמע
הצלצול. ברעש רב יצאו כל התלמידים אל המסדרון. כשחלפה קייטלין
על פני פרופסור מקגונגל, זו עצרה בעדה.
"העלמה ווייט, אני רוצה להחליף איתך כמה מילים," היא אמרה
בשקט. קייטלין לא התווכחה וחיכתה עד שכל התלמידים יצאו
ופרופסור מקגונגל סגרה בשקט את דלת הכיתה.
"לא היית מרוכזת היום בשיעור, קייטלין," היא אמרה בשקט, "אני
יודעת שעבר עלייך שבוע קשה ושאיבדת שניים מחבריך הטובים, אבל
אני לא חושבת שהעלמה ביילי ומר בלק היו שמחים לראות שאת מזניחה
גם את עתידך."
"אני יודעת, פרופסור מקגונגל," נאנחה קייטלין, "ואני באמת
מנסה, אבל זה נהיה כל-כך קשה. כל מי שחשוב לי מת או נעלם או...
או טובע."
פרופסור מקגונגל הביטה בה בעצבות.
"אני יודעת שזה קשה לאבד כל-כך הרבה בכל-כך מעט זמן, קייטלין,
אבל אם לא תתגברי על זה, תיאבדי גם את, אינך חושבת כך?"
"מעולם לא חשבתי על כך בצורה זו. אני מניחה שאת צודקת," הודתה
קייטלין.
"יופי. את השיעור של היום בוודאי תוכלי להשלים בעזרתה של לילי.
אני יודעת שהיא תשמח לעזור לך. ואני מקווה לראות גם את החיבור
שלך בעוד יומיים, ושיהיה ברמה הרגילה של קייטלין ווייט,
סיכמנו?"
קייטלין חייכה.
"סיכמנו," היא אמרה. פרופסור מקגונגל חייכה גם כן וסימנה
לקייטלין שהיא יכולה לצאת לארוחת הצהרים.

המשך, כרגיל, יבוא...