הציפור עזבה את הקן כי התחיל להיות קר,
והברד עודו מכה בשדותיו של האיכר,
מהשדה ספוג הדמעות כבר לא יצמח יבול,
זרעי הקיץ נשטפו עם בוא המבול.

ליד אקדחי עוד עומדת תמונתך,
בסיוטי עוד עולה בי דמותך,
ברחמי עוד צומח ילדך,

וכשיצא מבטני,
אתן לא אהבה ללא תנאים,
וכשישאל אודות אביו,
אחרוז לו בשקרים-

אביך היה אדם מדהים,
עליי לעולם את ידיו או קולו לא הרים,
ובטח שלא נעל אותי פצועה בשרותים,
לא השאיר אותי למות, רק אני והכדורים.

לבד בחושך מתבוססת בדמי,
סכין הגילוח מקלפת את עורי,
שכבה, שכבה,
עד שאת עצמי לא אזהה,
שכבה, שכבה,
עד עצם היום הזה.