[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דויד אלמוזנינו
/
הנסיעה הגורלית

מארץ ישראל היו פוקדים את העיר"מוגדור" במרוקו ואת בית אבי
שליחים רבים שבאו  מירושלים כידי לאסוף תרומות עבור הישיבות
בירושלים, חברון, צפת, וטבריה.
ב"מוגדור" הייתה קהילה יהודית גדולה פעילה ומלוכדת,  אבי נולד
לאחת המשפחות היהודיות החשובות בעיר, לסבי היה פטיו רחב ידיים
שהקומה העליונה הייתה מחולקת לדירות קטנות עבור הילדים ובני
משפחותיהם. שלש עשרי אחים ואחיות היו לאבי מתוכם ארבע אחיות.
הבית היה כל הזמן מלא ופעיל, בעל הבית סבי חסדיי עסק במסחר
ובמיוחד סחר בתבואה,  היה קונה מהכפריים הערביים הקרובים לעיר
תבואה ולרוב שמר אותה במחסנים עד שעלה מחירה, ומכרה לכל המרבה
במחיר, לא הייתה בעיית פרנסה.
השליחים היו מתאכסנים אצלם בבית והתגוררו יחד עם אבי בדירתו
הקטנה היות והיה רווק  והצעיר מבן האחים. מהם הוא למד עברית,
הם סיפרו לו את כל הקורה אותם בדרך, שסבלו מאד עד  שהגיעו
למרוקו "מדינת השפע", דרכם לא הייתה קלה יצאו מירושלים ליפו על
פרדות, משם הפליגו על סיפון אוניה עד סרדיניה,  באגן הים
התיכון,  עברו מעיר לעיר ומכפר לכפר ואספו תרומות  מהקהילות
השונות, לעיתים נתנו יעוץ בענייני דת ומשפחה,   וכך היה גם
בדרום אטליה,  ביוון  סלוניקי ואיסטנבול,  הם היו פוקדים את כל
הקהילות היהודיות העשירות והעניות , במזרח התיכון  לפעמים הם
היו  הקשר היחידי של היהודים בתפוצות עם ארץ ישראל ותושביה הרי
לא היו אז שגרירים ושירותי הדואר"העברי" לא תמיד עבדו, בקהילות
השונות  השליחים התקבלו כגיבורים, אף על פי שלא היו כאלה באמת
ונערכו לכבודם מסיבות  ותרומות נאספו בעין יפה.
גם השליחים מארץ ישראל אהבו את העיר שהזכירה להם את ירושלים
בגלל החומה מסביב, ואת הרובע היהודי הנחשב ליפה ולמפואר ביותר
בקרב יהדות מרוקו מלא בבתים יפים ומסוגננים. לעיר קוראים  גם
"העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי  הוראת הסולטן לכל עיר
במרוקו יש צבע משלה ול"מוגדור" נתנו את הצבע הלבן שהולם אותה
מאוד, בתיה הלבנים בולטים על רקע ים הצבוע טורקיז ושמיים בצבע
תכלת, מרפסות הבתים צבועים וורוד והחלונות בכחול עמוק,  השמים
המלאים שחפים לבנים שמנים וצעקנים,  "מוגדור "נחשבת ליפה בערי
החוף היא מוקפת חומה ופתוחה רק לכוון הים. הפרטוגזים  ששלטו
במרוקו בנו את החומה והמצודה הימית המפוארת "סקלה" על המצודה
למעלה כמה תותחי ברונזה ירוקים וכבדים מאותה תקופה.
השמש  שוקעת  בים וצובעת את השמים בכל צבעי הקשת,  כמה דייגים
בנמל הדיג  מתחממים ליד מדורה שעליה בישלו קפה, בנמל נמכרים כל
סוגי דגי הים וכל מיני שרצים, סרדינים טריים על האש רצוי לאכול
במקום  וללקק את האצבעות.
אבי, אולי בהשפעת סיפורי המסע המרתקים של השליחים מארץ ישראל
נוסע גם הוא לנסות את מזלו במקום אחר, הוא חש מחנק בעיר
מולדתו,  הוא צמא לחידושים לידע והשכלה, על כן הוא נוסע לעיר
נמל שפתוחה להשפעות בלאומיות, נפרד מ"אסויירה",  זה השם שניתן
ל"מוגדור" על ידי המקומיים . זאת הפעם הראשונה שהוא עוזב את
עיר מולדתו והוא מגלי מחדש את יופייה,  תרמילו על גבו שאמו
צידה אותו בחתיכות בשר מטוגן עטוף בשומן בקר שנשמר טוב בכל מצב
ומקלו בידו,   הוא מהלך ברחובותיה הצרים והישרים כסרגל שניבנו
עוד בתקופה הפיניקית ושופצו על ידי מהנדס צרפתי שהיה אסיר של
הסולטן לפני שני דורות, הרחובות כמעט ריקים מאדם,  לידו עוברות
מספר נשים ערביות לבושות בלבן שיערן כפשתן, עיניהם גדולות
ושחורות.
ליד נמל הדיג הוא מבחין בבית הקפה הקטן לדייגים, כשאורותיו
עמומים, הוא נכנס פנימה אחרי שהסיט הצידה וילון צדפים לבנים,
המקום צר מלהכיל את כל שחקני הקלפים.  השחקנים לבושים "גלביות"
צמר חמות ויושבים צפופים וצמודים אחד לשני,  ריח הזעה, עשן
סיגריות והנרגילה ממלא את בית הקפה הצר,  עששיות האצטון מאירות
באור דל את המקום. באחת הפינות,  נגן מנגן ב"גימברי" (כלי
נגינה בעל שלושה מיתרים)  ולידו המלווה הקבוע שלו עם
ה"דרבוקה", המנגינה רעשנית ומונוטונית , והיא עושה לאבי כאבי
ראש,  הוא יוצא לרחוב המואר באור קלוש ועגום על ידי פנסי
הנחושת.
ענן אבק מעורב בריח דגים שרופים מגיע אליו מאזור נמל הדיג
"גלביית" הצמר הצמודה לגופו עבה חמה ומגרדת,  אך טובה לשעות
הקטנות של הבוקר כשקר מאוד.
הלבנה במלואה, מאירה את המשך הרחוב באור חיוור ומבליטה את צבע
הסיד הלבן והגס שעל הבתים. הכוכבים נוצצים מעל, לאבי זה הלילה
האחרון כאן הוא יוצא למרוקו הספרדית ל"טטואן "עיר הנמל, השעה
נוגה לפרידה. אפלולית צוננת יורדת על הרחוב, אבי שומע מרחוק
קול שעטת פרסות סוסים,  כרכרה מתקרבת,  הוא מהרהר באנשים
שנשארו בעיר בחברים וקרובים שהוא נאלץ להפרד מהם .
הכרכרה מתקרבת, כרכרה שחורה רתומה לשני סוסים, היא משמיעה
חריקה מחרישת אוזניים והסוסים נעצרים. עליה זוג נוסעים העגלון
איש גדול ממדים לבוש ברישול,  יורד שכשוטו בידו, לוקח מאבי את
תיקו והזמין אותו להיכנס פנימה, מתחיל להיות קר  העגלון יורד
ממושבו פותח במשיכה את גג העור השחור המעוגל שהיה מקופל בגג
המרכבה וקבע אותו במקומו,  הוא מטפס ועולה חזרה למושבו,  שורק
שריקה ארוכה לסוסים,  מניף שוטו באוויר,  נשמעת חריקת קפיצים
והכרכרה על נוסעיה נעה,  הם עוברים ליד רחבה גדולה המשמשת במשך
היום כשוק ועכשיו עומדת בעיזבונה,  ריקה ושקטה,  בפנים הכרכרה
התחיל להיות חם ונעים אחרי שהעגלון סגר את הגג,  הצינה נעלמה
כלא הייתה,  אבי היה עייף מכל תלאות היום והמחשבות ושקע בתוך
המושב העמוק והרך והתחיל מנמנם,  כך עשו גם שני הנוסעים
האחרים,  כאשר הכרכרה החלה להתרחק מהעיר אבי נתן לעצמו להירדם
לכמה שעות.  
כשפתח עיניו היה כבר אור בוקר,  הסוסים מנענעים  אחוריהם,
הכרכרה טלטלה מצד לצד את שני הנוסעים שישנו שנת ישרים, אור
הבוקר לא הפריע להם כלל.  רוח קרירה וחרישית נשבה ואבי הרגיש
רק נועם ומרגוע.  כאשר הגיעו לפרברי העיר "טטואן" הסוסים היו
כבר עייפים ומשכו את הכרכרה בכבדות. והעגלון היה צריך להצליף
בהם מידי פעם כדי שיתקדמו.  בכניסה לעיר  נשמע קול המואזין
המזמין את מאמיניו לתפילת הבוקר:
"אל-לה וכבר:" אל-ללה וכבר"
סמוך לרחוב "מלאי אדריס" הכרכרה נעצרת והנוסעים ירדו ממנה
בכבדות,  אבי יורד ממנה אחרון לקח את תרמילו והחל ללכת לכוון
הרובע היהודי. העגלון מצליף בשוטו בשריקה עזה והכרכרה נעה
משם.
 הוא מהלך בכבדות, העייפות נתנה בו אותותיה, פניו מכוסים עוד
באבק לבן  שהעלו הסוסים שמשכו את הכרכרה. לא היה לו כל צורך
לשאול היכן הרובע היהודי. כל הרבעים היו דומים זה לזה. על פי
הריח והסימנים ידע אבי למצוא בקלות את הרובע. הוא מגיע לשער
ברזל גדול ורחב שבמרכזו מגן דויד גדול זה היה שער הכניסה
ל"מלח", השער היה פתוח אבי נכנס פנימה, הוא התקדם מעט והתיישב
במרכז הרובע על אבן בולטת והתבונן בהתעניינות בבני עמו, שיצאו
כנראה מבית הכנסת הקרוב ועתה הלכו קבוצות, משוחחים על דא ועל
הא ואיש מהם לא שם לב לאיש היושב על האבן. איש לא שאל אותו מה
מעשיו על האבן בלב הרובע היהודי.
אבי שהיה סוחר מגיל ארבע עשרה, הכיר היטב את אופיים של בני אדם
מדעות חכמים שהיו כתובים, בתוך הספרים, אך יותר מכל למד להכיר
אותם בעצמו תוך התבוננות ותוך כדי עסקים.הוא ידע שעסוקים הם
תמיד בענייניהם ובודדים מביטים גם לצדדים, ובודקים את סביבתם
הקרובה.
היה בוקר וערפל טשטש את פני אבי והיושב על האדן, על ידו עבר
אדם קשיש ומכובד. שהרגיש  באבי היושב, נעמד מעליו ושאל:
"האם אתה יהודי?"
"שלום אדוני, הנני יהודי, זר אני בעיר הזאת איש אינו מכיר אותי
כאן ואיש אינו אוסף אותי לביתו. אך יש לי חבר ילדות, יעקב
ברדוגו.הוא גר ברובע כאן. אדוני".
"יעקב ברדוגו זהו בני"!
אבי לא היה ער ומאופס לגמרי וגמגם..
מה, מה אתה אביו של..?
"אתה רפאל", בני סיפר לי עליך" ,
"אנחנו גרים בבית ממול, דלת העץ הכחולה, כנס יעקב ער ומתפלל
הוא ודאי ישמח לראות אותך",
"תודה לך אדוני".ובוקר טוב לך.
" אני יפגוש אותך  מאוחר יותר שמי גבריאל, כמו המלאך". אמר
והלך לעיסוקיו.
אבי מתקדם כמה צעדים עד לדלת עץ הכחולה,  הוא דפק עליה קלות,
מבפנים נשמעת תפילה חרישית, הוא נכנס פנימה ורואה את יעקב
מתפלל, יעקב מחייך אליו ועושה לו סימן ביד שהוא כבר מסיים את
התפילה,  אמו יושבת במטבח על שרפרף נמוך ומנסה בעמל רב להחיות
את האש בגחלים בתוך ה"מזמר" כידי להכין תה בוקר,  אבי בוחן את
הבית,  כתלי הבית צבועים לבן,  התקרה מאד גבוהה נתמכת בקורות
עץ רחבים של פסי רכבת ,על אחד הכתלים נשקפו פני "חכם" מזוקן
מתוך מסגרת זהב, בכותל ממול מסגרת זהב גדולה ועליה מפה רקומה
באותיות זהב "מזרח "כל הבית חדר אחד רחב ידיים,  צמוד לכתלים
מסביב  מזרונים עבים מכוסים בכיסוי מיטה צבעוני מבריק, באמצע
החדר שטיח צמר מרוקאי "ברברי" טיפוסי,  עבודת יד ועליו באמצע,
מגש כסף עם רקועים יפיפיים בסגנון העיר "טטואן"   יעקב הביא
קערה גדולה מלאה מים פושרים לאבי לרחוץ פניו המלאים באבק
ורגליו שהיוו נפוחים מהמסע, ואחרי חיבוק ארוך ונשיקות,
התרווחו להם ועל המזרונים ליד הכתלים,  אימא של יעקב "רג'ינה"
מגישה תה ירוק עם נענע.
"תנוח קצת ונצא ל"מדינה "היפה בעולם" אומר יעקב לאבי.
אבי בקושי הספיק לנמנם רבע שעה וכבר הופיע יעקב וביקש שינעל
נעליו "יוצאים למרכז העיר ל"מדינה" חבל לבזבז את הזמן בשינה.
מחוץ לבית היה חם,  כתלי "המלח" צבועים בסיד גס ומחוספס,
בהמשך הסמטה כמה חנויות קטנות ובהם רוכלים יהודים לבושים
"גלביות" חומות.
לאחר הליכה קצרה הם מגיעים "למדינה". "המדינה של "טטואן"
נחשבת בצדק ליפה ומפורסמת מכל ה "מדינות" בערי מרוקו היות והיא
מיוחדת במינה , היא משמרת בתוכה נפש אנדלוסית ובנייה מרוקאית
טיפוסית . ב"מדינה", הבתים קטנים ונאים עם חלונות עגולים,
מרפסות מקושטות בפיתוחי ברזל שחורים ויפיפיים, עליהם עציצים
מלאים לעייפה בשיחי גרניום צבעוניים .
     השוק הוא מקום המפגש הטבעי והאידיאלי לכל הבאים בשערי
העיר.כאן תפגוש את כל העמים ומכל הצבעים, כאן אתה שומע בליל של
שפות.  בפנים בשוק אפשר לקנות כלי חרס מעוטרים מכל הסוגים
והמינים הקיימים במחוזות מרוקו.  כיכר השוק עמוסה בפרחים בכל
צבעי הקשת, בסמטה במרחק כמה מטרים משם חנויות הבדים והחוטים
הצבעונים, כפתורי הצדפים משולבים אחד בשני ונראים כציור מעשה
ידי אמן, כלי הנחושת הרקועים בפסוקים מהספר ה"קוראן" הקדוש
למוסלמים, מבהיקים באור החמה,  חנויות הצורפים נמצאים בסוף
הסמטה  הצבעונית  והצרה, צבע הזהב במרוקו נוטה לאדום היות
והצורפים נוהגים להוסיף נחושת לזהב ולא פליז,  אבי חושב לקנות
צמיד לאמו.
יעקב מספר לאבי תוך כדי הליכה שהעיר כל כך אהובה על ידי העם
שנקראה בשרי משוררים ערבים "ירושלים הקטנה". יש בה  תערובת של
תרבויות צבעוניות ים תיכונית שמעשירות את תרבותה כל הזמן, העיר
נבנתה על ידי הפיניקים והסולטן "מרימוז" חיזק את חומות העיר
לפני כחמש מאות שנה ומאז העיר לא מפסיקה להתפתח ולהתייפות.
 על העיר ותושביה הוא אומר: זאת עיר מכניסה אורחים ,היא
מחוזקת באופן תמידי בקשר עם החוץ בתנאי שזה לא פוגע בייחודיותה
האנדלוסית הצבעונית המיוחדת . לתושבי העיר "טטואן יש קשרים
תרבותיים  ומסחריים לא רק עם עמים ותרבויות אחרות אלה גם עם
מחוזות וערים בכל מרוקו . אנשי העיר ידועים, בהכנסת האורחים
החמה שלהם.
ההשפעה החזקה והבולטת ביותר היא הארכיטקטורה האנדלוסית הבאה
לידי ביטוי בקירות ה"קסבה ", בבתיה הקטנים,  במסגדים הבנויים
בסגנון ה"מורי "ובארמונות המלך שנבנו במאה השבעה עשר בסגנון
"המורי-ספרדי " בבתי הפטיו שלה  קרירים בקיץ החם,  המזרקות
והגנים רחבי ידים .
אל העיר הגיעו בגירוש ספרד כל אלה שסבלו וברחו מזרועה החזקה של
הנצרות בספרד בזמן האנקויזיציה, מאות יהודים וערבים "מוריים"
הגיעו לעיר חלקם התיישבו בה או המשיכו לערים אחרות במרוקו "פז"
"מקנס", "רבאט" "סלה" ו"מגדור" .לקהילה היהודית היה תפקיד חשוב
ומכריע מאות בשנים בפיתוח המסחר והתרבות עם ספרד אטליה ואנגליה
.
האוניות עמוסות סחורה הפליגו מ"טטואן" לגברלטר,  מרסי ואלג'יר
והיו חוזרים עמוסים בכל טוב, קשריהם החזקים והקבועים של
היהודים עם הקהילות השונות תרמו בעקיפין להעשרת התרבות היהודית
בכתובים מהקהילות סלוניקי קושטה ואיסטנבול ולהתפתחות המסחר של
המוסלמים ועמים אחרים  בעיר ובמרוקו בכלל.

בחוף, לא רחוק משם על אחד השטחים החשופים לשמש היוקדת נערים
משחקים בכדור רגל ברגלים יחפות ומעלים אבק, ביציאה מ"המדינה
הבתים לבנים ונאים בסגנון ספרדי קלסי,   מסביבם גינות מלאים
שיחי וורדים אדומים ורודים ולבנים, יעקוב סח לאבי "כאן גרים
כמה סוחרי בדים יהודים אמידים שעזבו את הסמטאות העלובות של
ה"מלח". מלאות הבוץ והלכלוך, ( שחייבים לסייד כל יום שישי בסיד
טרי כידי לגרש ריחות רעים של כל השבוע). והבתים המתפוררים  שני
חדרים קטנים ומטבח משותף לשתי משפחות . בדרך כלל העשירים
מצניעים את עושרם ובעלי אמצעים ממעטים לדבר על רכושם אך במרוקו
זה היה ההפך אם משהוא היה מתעשר הוא היה מעוניין שכל הקהילה
תבחין בעושרו" "העשירים החדשים"  , "נובו ריש "כך היו קוראים
להם בלגלוג היהודים מה"מלח " היות ולא באו ממשפחות מיוחסות
ומתורבתות אלה מפשוטי העם ואפילו שהתעשרו התנהגותם העממית
הסגירה אתם. אבי הרגיש כתייר בעיר ואהב אותה מאוד.
              לאחר הביקור בעיר הם חזרו הביתה לנוח,   בבוקר
מוקדם אבי מתעורר .התלבש, בבגדי שבת ויחד התקדמו ברגל  לכוון
בית התפילה ב"מלח".
       אבי, פוסע על שביל בוץ יבש ומתקרב לבית התפילה הרגשתו
הכללית לא טובה  אך הוא לא מודאג,  קורה לו לפעמים בדרך
לתפילה,  הוא מנסה להירגע ומתאמץ לא לחשוב על כך, הוא מבחין
מרחוק בחלונות בית תפילה הבנויים בצורת לוחות הברית,  בכניסה
מסדרון צר מוביל פנימה, הוא מרגיש בחוזקה את דפיקות ליבו
המתכווץ בקרבו, הוא מפלס דרכו בקושי פנימה ,יחד עם יעקב מתקדם
למקום המיועד לאורחים. ממקום מושבו מצב בית התפילה ניראה לו
רע, רואים שהסייד לא ביקר כאן זמן רב,   טיח הכתלים תפח והיה
מתפורר,  היו לו כנראה ימים טובים יותר בעבר,  הספסלים וכסאות
העץ רקבו מרוב שימוש התיבה, התיבה מושבם של הפייטנים והחזנים
רעועה וחורקת כולה,  ההיכל ארון הקודש היה כבר ישן נושן,
הפרוכת מעליו דהויה ובלויה ואותיות הזהב הרקומות נראים בקושי
רב.
  אבי צונח לתוך הכיסא הפנוי ומנסה להירגע,  בית התפילה מלא
מתפללים,  מושך את תשומת ליבו זקן מרושל בלבושו  שיושב לידו,
כתמי טבק חומים מסביב לאפו,  אבי מביט ביעקב לבוש גלבייה לבנה
עטוף בטלית,    נינוח ורגוע ובידו ספר התפילה,  הוא מתקרב לאבי
ולוחש לו באוזן :"כל חג זה חוזר על עצמו אין מקום בית התפילה,
מלא". לרוב המתפללים אין מקומות ישיבה. הנשים בחוץ  מותפחות
צבעונית דקות  לראשן מציצות מהחלונות לראות בעליהם המתפללים,
המתנועעים כמו לולב, רחש התפילה מתגבר,  גברים ממלמלים : "לכו
ני רננה לה" אבי מצטרף "לכו נרננה לה", נשמעות לחישות עצבניות
מקהל המתפללים כאן מתחילה קניית המצוות ,"דאן" "דאן" השמש
הכריז על מכירת מצוות ההקפה עם ספר התורה "דוס"!, טראז!
קואטרו" קולו ממלא את בית התפילה   הוא מתקרב לארון הקודש
ראשו מכוסה בטלית והוא קורא בקול, הקול הגבוה מעביר באבי
צמרמורת בכל חלקי גופו ,הוא פותח את ארון הקודש מוציא את אחד
הספרים ומוסר אותו לנער שאביו נתן את המחיר הגבוהה ביותר ,
שיעשה את ההקפה עם הספר הפתוח,  מתפללים ממהרים לנשק את הספר
הפתוח לאחר ההקפה,  הנער הניח אותו  על הטבה לפני השמש.
       בזה הרגע מתחילה המכירה הפומבית לעליה לספר התורה,
בחגים מציעים מחירים גבוהים במיוחד, אולי יקנו עם הכסף פרוכת
חדשה לבית  התפילה? חושב אבי  ."דאן", "דאן", "דוס", "טראז"
"קואטרו",  מראשון עד שביעי להפטרה הנכספת,  אבי "כאורח" מקבל
רשות לעלות לתורה במקום שישי ללא תשלום, המתפלל הראשון עומד
ליד הספר הפתוח "דאן "דאן",  השני ,השלישי, הנה אבי,   הגיע
תורו והוא עולה לטיבה הרעועה קורא בקול רועד: "ה ש ם   ע מ כ
ם" והקהל עונה במקהלה "יברכך השם" אבי קורא קטע קטן מפרשת
השבוע ושוב בסיום הוא אומר "ברכו את ה' המבורך "הקהל עונה
:"ברוך ה' המבורך לעולם ועד"  השמש  שואל את אבי לשמו ובני
משפחתו כידי לברך אותו   אבי אומר: רפאל אלמו שנינו  זה  שמי
ושם משפחתי .השמש חוזר על כך,  הוא לא האמין למשמע אוזניו והוא
שואל שוב: "זה שמך אתה בטוח" אבי ענה: "זה שמי כל החיים"   אבי
לא ידע מה הבעיה. המתפללים הזדקפו במושביהם,  השמש נרגש מאוד
ופניו נוטפים זיעה,  חלק מהמתפללים  מקיפים את אבי ואף דוחפים
אותו לאחת הפינות בבית התפילה, השמש  אמר בקול :"אתה גנב,  אתה
גנב,   אתה אפיקורוס,  אתה רוצה לגנוב את קופת הצדקה של החכם,
רבנו יצחק אלמו שנינו הקבור כאן "אבי ניסה לקום והקהל לא נתן
לו,   הוא רעד בכל חלקי גופו  ועמד להתעלף מהחום הרב וחוסר
חמצן,  הייתה לו הרגשה רעה מתחילת התפילה. שמעון חברו כשהבין
שמדובר באבי ניסה להתקרב אך לא נתנו לו להתקרב אבי היה חוור
כסיד שעל הכתלים,   יעקב הצליח אחרי מאמצים רבים להגיע אליו
והתיישב לידו אך לא היה יכול להושיע .בית התפילה הפך לבית
סוהר, המתפללים היו נרעשים.  רבע שעה חלפה עד שהמתפללים נרגעו
מעט והחלו להתפזר כל אחד לביתו .קומץ מתפללים סקרן והשמש
נשארו אחרי התפילה,  השמש נטל מקטורנו לבש אותו במתינות
ובאיטיות , רכס גם את הכפתורים אחד, אחד,  אחר כך החליק פעמיים
את זקנקנו עלה על שרפרף קטן  ואמר בקול מלא חשיבות לאבי
ולנוכחים  :  "קבור כאן אצלנו ב"טטואן" החכם הקדוש רבי יצחק
למשפחת אלמו שנינו  ובקופתו כשלוש מליון "דירהם "ואם אתה באמת
כמו שאתה אומר ממשפחת אלמו שנינו  הכסף יהיה  שייך לך ולמשפחתך
אך קודם כל עליך להוכיח זאת",  אבי נסה לדבר אך לא נתנו לו,
בינתיים הגיע לבית התפילה "השיוש" האחראי מטעם הסולטן על הסדר
בעיר ואחרי ששמע את המעשה לקח את אבי למעצר .ארבעה ימים וארבעה
לילות היה אבי במעצר עד שהיגיעה האיגרת הנכספת מקהילת יהודי
"מוגדור "על ידי שליח מיוחד וזה דבר האיגרת :
בע"ה
חברי היקרים והמכובדים בני קהילת "טטואן" אדונים נכבדים, אני
רבה הראשי וראש הקהילה היהודית של העיר המכובדת "מוגדור" מצהיר
בזאת כי היהודי הנמצא אצלכם בבית הסוהר הוא אדם ישר ובר לבב
ומכובד מאד בעיריינו ושמו בישראל, רפאל אלמו שנינו הוא בנו של
הרב הגאון הקדוש והמכובד חסדיי  אלמו שנינו , אנו גם מצרפים את
"התעודה" של האיש כידי שתראו זאת במו עינכם,  אנה מכם שחררו את
האיש משפחתו דואגת לו מאד . על החתום "חבריכם הנאמנים תמיד בני
קהילת "מוגדור" הרב יצחק אלפסי.

לאחרי קבלת האיגרת הוציאו את אבי מבית המעצר, הוא הלך להתרחץ
וללבוש בגדים נקיים אצל יעקב חברו, המתפללים שדחפו אותו בבית
התפילה נישקו חבקו אותו וביקשו סליחה  הקהילה היהודית התארגנה
מהר, הפעם כל המבשלות שתפו פעולה ביניהם והיו אופות ומבשלות
כבר כמה ימים   במטבח  הצמוד לבית התפילה, עד שעלו ריחות ניחוח
מהתבשילים,   קציצות בשר,  תרד -בר וקישואים,   השמש דאג לקנות
כמה מצרכים יקרים שלא נראו קודם בסעודות כדי להעשיר את ההילולה
וצפייה גדולה והתרגשות הורגשה היטב בקהילה לקראת האירוע,  
אוהל גדול ממדים הוקם ליד בית הקברות תרומת בית המלוכה  ושימש
את הבאים להילולה הגדולה.
 את ההילולה פתח נציג המלך שעמד במרכז האוהל המלא שטיחים
צבעוניים ובירך את  אבי וכבוד החכם רבי יצחק אלמו שנינו ז"ל
שקבור זה שלש מאות שנה בבית הקברות בעיר ורבים סיפרו נפלאותיו
יהודים וערבים.
בסוף ההילולה אחרי שכל הקהל אכל ושתה . פתחו את קופות הצדקה
החלודות,  שיהיו במבנה ליד הקבר של הרב בבית הקברות המקומי.
בפעם הראשונה זה שלוש מאות שנה ונתנו את הכסף שנאסף, לאבי, אבי
שמר לעצמו חצי מהסכום ואת הסכום הנותר השאיר בידי ראש הקהילה
היהודית ב"טטואן" ובידי יעקב חברו כידי לשפץ את בית התפילה
המוזנח ב"מלח" . הרי אמרו  חכמנו: "כל ישראל ערבים זה לזה ",
בתחילת הסיפור סיפרנו לכם הקוראים שבגירוש ספרד חלק מהיהודים
נשאר בעיר  טטואן" וחלק המשיך לערים אחרות במרוקו.

וכך הסתיים לו סיפורינו ,עד היום הזה שבעים שנה אחרי הביקור
בטטואן, הנינים ובני הנינים של רפאל  אלמו שנינו, מקבלים כל
שנה בהילולת הרב יצחק אלמו שנינו את הכסף שנאסף בקופות הצדקה
של החכם .

 







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה את לא
מבינה?
אני ל-א ר-ו-צ-ה
ל-ה-כ-נ-ס לדף
היוצר שלך!


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/10/00 0:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דויד אלמוזנינו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה