עד אתמול אהבתי שליטפת אותי,
אהבתי את המגע שלך בי,
הריח שלך עדיין על הבגדים שלי, ריח טוב כזה, לא של בושם-ריח
טבעי, ריח שהוא רק שלך ושלי.
עד אתמול האמנתי שאתה איתי, שאתה שלי.
חשבתי, בכלל לא חששתי, גם עכשיו קשה לי להאמין.
אבל אני חייבת להשלים עם העובדה שנסעת ולא תחזור,
שהלכת לך לגן-עדן של מלאכים, למקום שבו רק אוהבים.
אני יודעת שאני צריכה לשמוח בשבילך שאתה במקום טוב יותר, אבל
קשה לי. אני שונאת את העובדה שאני יותר לא אראה אותך, שאני
יותר לא אהיה איתך, שבך אני יותר לא אגע, שאתה יותר לא תיגע...
בי.
המחשבות האלו הורגות אותי והמחשבה שמשהו יכול להרוג אותי עושה
לי טוב, אולי ככה אני אהיה איתך, אולי גם אני אהיה בגן-עדן של
מלאכים, במקום שבו רק אוהבים. מקום שהאהבה שלי תיחשב לקודש,
שירצו להיות נאהבים על-ידי. ואני רוצה לתת אהבה, גם לך רציתי,
אבל אתה כבר לא יכול לקבל אותה וכנראה שאף פעם לא תוכל.
עד אתמול יכולתי להרגיש אותך...
אבל כל זה היה רק עד אתמול.