כולם כבר הגיעו לפסגת ההר, אני עדיין עומדת עם הגב לעלייה,
מסתכלת למטה, מחכה לנעמי שתסיים לעלות.
והיא עולה לאט לאט, מניחה רגל אחת אחרי השניה בין האבנים, ועוד
אחת, ועוד אחת, מקדישה לכל צעד את העדינות והדיוק המירבי שהוא
דורש מבחורה קטנה ואסרטיבית עם ציוד מחנאות מלא על הגב.
בכלל, היא נראית נהדר, השיער שלה מוטל לה על הכתפיים במחלפות
ג'ינג'יות עבות, הפרצוף שלה מעוצב בדיוק בצורה הנכונה, אפילו
כשהיא מתאמצת בטיול הקטן שלה, כשהיא נעצרת לפעמים להסדיר
נשימה, שקועה במחשבות משלה שאלוהים יודע שאני קטנה מלהפריען.

סופו של דבר שהיא מגיעה אלי. ראשה מתרומם-משהו בהיסח הדעת.
"רותי...תודה שחיכית לי," היא ממלמלת חלושות כשמבטינו מצטלבים,
בהבעה שאני לא מצליחה לפענח, אולי הכרת תודה.
"אין בעד מה", אני מצליחה להפליט בקלילות, כאילו שכמעט ואין
משמעות לעובדה שנשארתי אחרונה וחיכיתי לה כמה דקות טובות כדי
ללכת אתה.
השד יודע למה חיכיתי, איכשהו זה היה הדבר הנכון לעשות לא
הצלחתי להימנע מלעשות אותו.
היא ממשיכה בצעדים הקטנים, העייפים, בהליכה המדודה והלא בוטחת
שלה ונעצרת מדי כמה, בקצב לא קבוע, ואני מתאימה את עצמי- נעצרת
כשהרחקתי לכת, מחכה שתמשיך כדי שאוכל להתאים עצמי אליה שוב.
משהו בקצב ההליכה שלה מרגיע אותי- הרעש הלא אחיד של האבנים
ומשחקי ההליכה-עצירה האלה, כמו יוצרים דיאלוג בינינו, כי שיחה
של ממש לא הצלחתי לבנות. אולי אינה מעוניינת בדיבור אלא רק
במרוצת המחשבות הפתלתולות שלה ובהתעמקות בדרך.

הנוף משעשע, יפהפה. נראה כמו ניסה צייר מתלמד להרכיב תמונת נוף
נהדרת, אבל הניח את כל המרכיבים בזוויות מתנגשות.
אפילו העצים מונחים בזווית על צלע ההר הקרובה, וזו הנגדית.
ועצי תאנה בכל מקום, מפזרים את הריח והאווירה התנ"כיים שלהם
למרחק לכל מי שרק עוצר ומבקש לשמוע את המוזיקה שהטבע מנגן באין
מפריע, כל שעות היום והלילה.

היא עדיין שותקת, וגם אני.
בשלב מסויים הפסקתי לנסות לקיים שיחה. אני מכבדת את השקט שלה,
שהיא שומרת עליו בנימוס, ועם זאת, מכל משמר. עונה תשובות
מנומסות וקצרות בשקט התואם את המקום, ואינה מוסיפה דבר.
בכלל יש לי הרבה כבוד לשקט של אנשים. איני מנסה לדובב אותם. אם
יירצו לגשת מבעד לדלתי הפתוחה להם- מוזמנים הם מאוד, אבל לא
אדחוף אותם בכוח, כשם שלא הייתי רוצה שייכפו עלי לוותר על
שתיקותיי, המקודשות לפעמים.
מגיעים לצומת דרכים ומישהו מחכה, להודיע לנו לאן לפנות.
אני מחכה לנעמי שתגיע להצטלבות, אבל היא קוראת בשקט רך אך
תקיף: "אל תחכו לי, זה בסדר. "

אני ממשיכה ללכת - כעת מהר יותר לבדי - לכיוון החבר'ה הממתינים
על פסגת ההר, כי אני יודעת מתי אינני רצויה, ויש בי תחושה שכעת
תפקידי תם.