דבר מאוד מעצבן ששמתי לב אליו בחיים שלנו - במהלך כל חיינו
אנחנו אמורים להבדיל בין טוב לרע; יותר מזה, ברוב המצבים שבהם
אנחנו עומדים אנחנו חייבים את קנה המידה הזה, אבל אין באמת דרך
ללמוד - הטוב והרע מאוד מעורבבים אחד בשני!

לדוגמה:
1. ילד זורק על ילד אחר אבן, ומשעים אותו מבית ספר. מבחינתו
הוא נמצא עכשיו בכמה ימי חופש בבית. ההיגיון הפשוט שלו יגיד
לו: אני אחזור לבית ספר, יימאס לי, אני אזרוק על עוד ילד אבן
ואיהנה מעוד כמה ימי חופש.

2. בן אדם מעשן גראס ונהנה מזה. באותו הרגע הוא מסטול וזה עושה
לו טוב, אוטומטית הוא יחשוב שגראס זה דבר טוב, הוא לא יראה את
זה שכנראה בעוד כמה שנים הוא יהיה שרוט/דפוק.

3. נער אוהב את חברה שלו אהבה תמימה ואמיתית, ממש האהבה
הראשונה שלו. אחרי כמה זמן שהוא איתה הוא מוצא אותה עם גבר
אחר. כל הרגש הטוב והנעים הזה בשנייה הופך לכעס ועצבות פי
שניים יותר חזקים מאותה אהבה, ובסופו של דבר הנער קיבל את
התוצאה ההפוכה מהסיבות שהוא בחר לאהוב.

ברוב החיים שלנו יש לנו משברים, כל מיני סרטים כאלה שלא באים
במקום בכלל ואפילו שוברים אותנו, אבל בסופו של דבר הם אלו
שחישלו אותנו להתמודד עם הסרטים שמגיעים אחר כך.

למדתי להבין שטוב ורע זה עניין של שיפוט אישי, אין באמת דבר
כזה טוב ורע, זה עוד אחד מהדברים שהאדם המציא, ואם לא היו
חושבים על טוב ורע אולי איפשהו היינו רואים רק טוב, ותאמינו לי
- זה לא נכון שחייב להיות רע כדי שיהיה טוב.