זאת היתה אהבה אמיתית, קצרה אבל אמיתית.
ארבעה חודשיים נמשכה האהבה הזאת, ארבעת החודשים המאושרים ביותר
שהיו לה באותה השנה. האהבה הזאתי, הסתמית משהו, לא באה לה בפעם
הראשונה. זו היתה כבר הפעם הרביעית שזה קרה לה והיא רק בת 16.
תמיד היא באה באותה תקופה, באותם חודשיים. קרה כבר שהיא היתה
שבוע יותר או שבוע פחות אבל תמיד זה היה באותה תקופה.
האהבה ההיא, אותה אהבה אמיתית שהרגישה התבטאה בשמחה חסרת
גבולות כל פעם שהגיע ובעצב כשהלך.
תמיד כשהיה שם היתה שוכבת במיטה, מתכרבל תחת שמיכת הפוך הנעימה
וצופה בו. הקור העז שהרגישה כשהיתה בחוץ ועם הזאת החום הבלתי
מוסבר הזה בלב היו שילוב מוצלח ביותר והם אלו שהביאו את האהבה
הזאת, חסרת המעצורים וחסרת הגבולות.
ובכל זאת...
האהבה הזאת, היא לא היתה הדדית.
בזמן שהיא היתה רוקדת בשבילו, אפילו לקצב תופים ודרבוקות שאת
צליליהם שנאה, בזמן שהיתה כל-כך שמחה ומאושרת מבואו, הוא בכה
לעיתים קרובות בזמן שהיה שם אבל לא כך-כך איתה.
הוא הפך אותה לחולה ואפילו גרם לה לבכות לפעמים, כמו כל ארבעת
האהבות ההן, האהבות האמיתיות שבאו תמיד באותה התקופה.
אנשים כבר התחילו להזהיר אותה מפניו, אמרו לה שהיא חייבת להגן
על עצמה כשהוא בא, שהוא מסוכן ושגם הם מתגוננים מפניו כל פעם.
אבל היא? היא לא הקשיבה להם. היא היתה יוצאת לקראתו, לובשת את
בגדי הקיץ הקצרים שלה, קופצת משמחה כשהוא מגיע. ותמיד, מהר מאד
הוא דאג לצנן את התלהבותה, להרגיע אותה. למרות שהתלהבותה
הצטננה בגללו, לא וויתרה עליו. האהבה שלה היתה אמיתית מידי,
גדולה מידי כדי שתוותר עליה. ובכל זאת...
תמיד כשהיה הולך פתאום הקור שהיתה בו ושהיה סביבה נעלם, ונעשה
לה חם. פתאום יותר פרחים פרחו בחוץ ויותר שמחה היתה מקיפה
אותה. שמחת חיים בלתי מוסברת שיצאה מהאנשים הקרובים אליה,
אנשים שאהבה.
באיזה שהוא שלב היא הבינה שהקשר הזה, הקשר שחוזר כל פעם מחדש
לא טוב לה, שכנראה יש לה אלרגיה אליו, אלרגיה לא מובנת ולא
מוסברת לדבר הזה שכאשר הוא נמצא גורם לה להרגיש אושר עילאי.
ולמרות הכל, למרות ההשלמה וההבנה שזה לא בריא ולא טוב היא ידעה
שהוא יחזור גם בשנה הבאה, כי החורף תמיד חוזר.