תלויה על בלימה.
לא נאחזת בכלום.
נותקתי מאחיזתי, כאילו מאום.
רציתי לכבוש את העולם,
לטפס על פסגות,
עכשיו כל שנותר הוא הצלקות.
לא אהבה ולא בטחון,
רק חוסר אונים ושיממון.
למה לי אופטימיות עכשיו?
לקוות תקוות שווא?
לפתח ציפיות ולהתרסק?
להוסיף עוד זיכרון מצולק?

ראיתי את האור ואז הוא כבה.
ניסיתי לגרור את נפשי השבורה.
מצוקה יאוש וערפל,
כלום לא ברור, הכל מבלבל.
הולכת למטרה לא ידועה,
צעד אחר צעד, מאבדת תקווה.
נתקעת בקיר, נופלת אחור,
ובליבי המצולק נפער עוד חור.
עד מתי להוסיף ולאגור כוח?
עד מתי להמשיך לנוון את המוח?

הריכוז כבר אבד, גם התקווה,
לוטה בערפל, מהלכת ללא מטרה.
מבזבזת עוד יום שלא יחזור,
על כל צעד קדימה, שניים אחור.
הנוסחא הקבועה, ללא שינויים,
מנסה ללכת, אבל נופל על הפנים.
מבוך אכזרי, מבוך חיי.
האם אצא מפה? האם יהיה לזה די?

כנראה שלא, לי זה די ברור,
הרי אם רצו שאצא היו שמים תמרור.
והכל נופל על כתפי,
משא כבר על גבי, זה יותר מדי.
נופלת לתהום ללא תחתית.