מספיק קרוב בשביל שיכאב לי, מספיק רחוק כדי שלא תראה.

הגענו לשם ואתה עוד לא הגעת, היו שם המון אנשים אבל לא אתה.
נכנסתי לשרותים, לבדיקה נוספת מול המראה, ואולי בשביל להתחבא.
אחרי כמה דקות אזרתי אומץ והחלטתי לצאת כדי לראות אם כבר הגעת,
בכל זאת באתי בשביל להיפרד ממך.
עמדת שם בתוך ההמון עם תיק גדול על הגב גלח בראש ומבט קצת נרגש
בעיניים, כנראה התרגשת להפוך להיות חייל.

לקחת מספר, כי זה מה שעושים. אוטובוס ראשון אמרו לך, נלחצתי,
זה יותר מדי מהר - אתה בין הראשונים שיוצאים, מה זה משנה שהיה
בכלל רק אוטובוס אחד?
משפחה, חברים כולם סביבך מתרגשים כמעט כמוך. ואני עומדת קצת
מאחור, מרגישה לא כל כך בנוח גם בגלל האנשים שאני לא מכירה וגם
בגלל שזאת הפעם האחרונה שאני יראה אותך ככה.

"נוסעי אוטובוס מספר אחד מתבקשים להגיע" קראו ברמקול.
זה האוטובוס שלך, זה הקול שהבהיר לי שאתה באמת נוסע מפה.
כולם ישר באים להתחבק להיפרד, ואני עוד בתוכי מתלבטת אם להעביר
לך את המכתב שרשמתי בשבילך. התלבטתי שניה, שתיים, יותר זמן מזה
לא היה. הגיע תורי להתחבק ולהיפרד, את המכתב העברתי "שיהיה לך
מה לקרוא" תירצתי, הדמעות עמדו בעיניים מוכנות גם להיפרד, אבל
לא נתתי להם - שלא תראה.

האקסית באה, גם רצתה להיפרד. לא חשבתי שהיא תבוא, לא רציתי
שהיא תבוא. הרגשתי עוד יותר לא בנוח. הלכתי לעמוד בצד בזמן שכל
החברים והמשפחה מלווים אותך לאוטובוס שייקח אותך מפה.
רועי ראה שנשארתי מאחור, הוא בא ולקח אותי ללוות אותך גם - "כי
זה לא הגיוני אחרת". נדחפתי בין אנשים, בין חברים ומשפחה של
חיילים אחרים כדי להגיע אלייך, מספיק קרוב בשביל שיכאב לי
מספיק רחוק בשביל שלא תראה.

התקרבת מאוד אל דלת הכניסה של האוטובוס ואני לא יכולתי יותר,
נדחפתי קצת והגעתי אלייך לחיבוק אחרון באמת. חיבקת - חיבוק כזה
שרק אתה יודע לתת, חיבוק כזה שגורם לי לחשוב ברצינות על
האפשרות לא לעזוב אותך לעולם.
הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר לעצור את הדמעות, עזבתי אותך
והתרחקתי משם, כדי שאם ירדו דמעות לא תראה אותם.
כל מי שהיה צריך כבר עלה על האוטובוס, מאחור נשארו רק משפחות
וחברים של החיילים החדשים.
דלת האוטובוס נסגרה והוא התחיל לנסוע, עמדתי שם מאחור מביטה בו
מתרחק ולוקח אותך איתו, לוקח את החייל שלי.